האינתיפאדה הבאה בפתח

יש חשש שירושלים תהפוך למוקד התפרצות שיוביל לאינתיפאדה הבאה. זו תהיה אינתיפאדה אזרחית ולא חמושה, אם כי היא בהחלט יכולה להידרדר להתפרצות מדממת, היא עלולה להתפשט כאש בשדה קוצים בשאר חלקי הגדה, שמוקדי הפעילות העיקריים שלה יהיו הפגנות מחאה סביב התנחלויות ובעיקר סביב גדר ההפרדה.

לפיכך, המתרחש בהר הבית, כשצעירים פלסטינים חלקם רעולי פנים מתבצרים במסגדים ומיידים אבנים לכל עבר, מהווה ניצוץ שיכול להדליק את המדורה כולה בזמן קצר מאוד. ניתן למנות כמה גורמים השותפים לבערה:

הגורם הישראלי

ההצהרה על אתרי המורשת שיזם ראש הממשלה נתניהו, מוכיחה כי הוא לא למד דבר ולא שכח דבר. זה אפילו עלבון לאינטליגנציה הפטריוטית שלנו - האם שצריכים להזכיר לנו שאנו בני הארץ הזו? שאנו אזרחים ולא מהגרים? איננו זקוקים לתזכורת מתמדת בדבר היותנו בני הארץ.

המאבק על הסמלים מגביר את המתח בצד הפלסטיני, כיוון שהוא מעלה על הפרק אמיתות מוחלטות של שתי הדתות, של יהדות מצד אחד והאיסלאם מצד שני. לעימות מסוג זה אין שום פתרון. אסור בכלל לגעת בו. הדרך הבטוחה והבריאה היא להשאיר את החזונות הללו כערכים נעדרי מימוש.

הגורם הירושלמי

בעקבות גדר ההפרדה שמקימה חיץ המדגיש את ההפרדה בין ירושלים לבין שאר חלקי הגדה, הפכה הבירה למעין ישות פלסטינית נפרדת, לצד זו של הגדה, הרצועה. בפועל מתקיימות היום ארבע ישויות הקשורות לזהות הפלסטינית: הגדה, הרצועה, ירושלים והערבים אזרחי ישראל. כך הפכה ירושלים לבעלת מעמד ייחודי ולמקום מפגש של כל המחנות הללו.

מה שמוסיף לרגישות שלה בכל התפתחות הקשורה ליחסים בין יהודים לערבים, הוא המעורבות הבינלאומית הגוברת לצד חילוקי דעות בין גורמים שונים שבימים כתיקונים שייכים לאותו מחנה. ארה"ב ואירופה חלוקות לגבי האסטרטגיה הנדרשת לגבי ישראל נוכח מדיניותה כלפי האוכלוסייה במזרח ירושלים.

אירופה אינה רואה עין בעין את המדיניות האמריקנית או את היחס האמריקני הרך כלפי ישראל, בכל הנוגע ליחסה לאוכלוסייה ולנדל"ן בעיר, כשהיא מאפשרת השתלטות של גורמים יהודיים על מבנים מאוכלסים במשפחות ערביות במזרח הבירה. האיחוד האירופי אף מוכן לתמוך ברשות ולהזרים כספים לבנייה פלסטינית ולרכישת קרקעות כצעד נגד ליוזמות הישראליות להרחיב את האחיזה היהודית במקום.

גם המתחים הפנימיים בין פתח לרשות הפלסטינית, ואי ההסכמות שמתגלעות בין חמאס פנים וחמאס חוץ מתועלים לזירה הירושלמית, תוך ניסיון של כל אחד מהצדדים להבטיח נוכחות והשפעה בזירה הפלסטינית. זאת על סמך ההנחה שזה המקום שבו יוכרע עתידה של פלסטין. בנוסף, ירושלים היא מקום נוח לפעילות אזרחית גלויה בהשוואה לעזה ולגדה.

מה ניתן לעשות כדי למנוע התפרצות שכזאת, שתחליש את מעמדה של ישראל בכל משא ומתן עתידי בסוגיה הפלסטינית ובעיקר בנושא ירושלים? בניגוד למתכונת הקיימת של משאים ומתנים שהחלו בדיון בסוגיות הגדולות של שטחים, התנחלויות וזכות השיבה, כשבתוך כל ההמולה עלתה גם הסוגייה הירושלמית, יש להפוך את הקערה על פיה ולהתחיל מהסוף להתחלה.

יש להציב את ירושלים בראש סדר היום הישראלי פלסטיני. זהו מקור התקווה כמו גם מקור הצרה שאיתו צריך להתמודד באומץ מנהיגותי ובפיכחון עיניים היסטורי. אי אפשר להלך סחור סחור, להשלות את עצמנו ולקרוץ לעולם הגדול שיש דרכים אחרות להביא מזור לסיפור מסובך זה.

אולי הגיע הזמן שארבעת השרים ללא תיק יהפכו לוועדה מיניסטריאלית אסטרטגית שכל עיסוקה יהיה התמודדות עם בעיית ירושלים. משה יעלון, יוסי פלד, בני בגין ודן מרידור, הם קבוצה מובילה המייצגת את מגוון הקשת וההגיון קולקטיבי מוצק כדי להסתכל להיסטוריה בעיניים. בתחילה יהיה קשה, אחר כך זה יהיה ברור כשמש בצהריים. מה שאינו מתקבל על הדעת היום יהפוך לדבר מובן מאליו למחרת.

פרופ' שאול משעל, אוניברסיטת תל אביב, חוקר תנועת החמאס והאיסלם הרדיקלי