יותר מכל דבר אוהב הוא לנגן
הוא ניגן עם רוג'ר ווטרס על חומת ברלין והוציא להיט ענק בשנות השמונים, אבל הגיטריסט סנואי ווייט רוצה להתרכז בהווה ובלהקה החדשה שלו, איתה יופיע בארץ. ראיון בלעדי על נוסטלגיה, טכנולוגיה והתשוקה לבלוז
סנואי ווייט הפך כבר לחלק אינטגרלי מהיסטורית הרוקנ'רול כפי שאנחנו מכירים אותה. אחרי ארבעה עשורים כגיטריסט, הן לצידו של רוג'ר ווטרס, והן בלהקות "ת'ין ליזי" ו"פינק פלויד" המאוחרת, ווייט עבר דרך ארוכה ומוצלחת, כאחד המוזיקאים המוערכים של אותו חוג חברים מפורסם. כל זה עוד מבלי להזכיר את קריירת הסולו שלו, אותה הוא דואג לטפח כבר שנים רבות. אבל ווייט לא ממש מקבל את הטענה שהוא חלק מהיסטוריה שלמה.
הדבר הבא בחייו העמוסים של ווייט יהיה קפיצה לתל-אביב. ב-27 במרץ הוא ינחת במועדון רידינג 3, שם יערוך מופע עם להקתו, "פרויקט הבלוז", המוקדש כולו למוזיקה האהובה עליו מכולן, הבלוז כמובן. זה לא יהיה הביקור הראשון של ווייט בישראל: "לפני 15 שנים הופעתי בחיפה, אבל אני לא ממש זוכר משם הרבה", הוא אומר. ווייט כן זוכר את הביקור ההיסטורי של רוג'ר ווטרס לפני כארבע שנים בנווה שלום, אז עמד יחד עם ווטרס על הבמה וערך את אחת ההופעות הגדולות ביותר שנערכו כאן, מול 64 אלף צופים. "אני זוכר שהאוכל מאחורי הקלעים היה ממש טעים", הוא צוחק ואומר ואז מרצין: "זו באמת היתה הופעה יוצאת דופן. אני חושב שכולם, כולל אנחנו, לא תיארנו לעצמנו שזה יגיע לממדים שכאלה".
ווייט (שני מימין) עם הלהקה. מנגנים את הז'אנר האהוב עליו, בלוז
גם אם שמו של טרנס "סנואי" ווייט הבריטי בן ה-61 לא אומר לכם הרבה, אתם אולי זוכרים את הלהיט ההיסטרי "Bird Of Paradise", שיר אחד מתוך אלבום הבכורה שלו כאמן סולו, שיצא ב-83'. השיר כבש את המצעדים ברחבי העולם באותה שנה, אך ווייט לא ממש המשיך ליצור להיטים ובחר להתמקד בגיטרה.
בין החומה למועדונים הקטנים
גם בהופעה בישראל, יש סיכוי מצוין שאותו להיט קלאסי כלל לא יבוצע. "אנחנו מגיעים לנגן את הסגנון שלנו, סטנדרטים של בלוז", הוא מספר על הלהקה וההופעה המתקרבת, "זו להקה חדשה ואין לנו חומרים ישנים שאנחנו יכולים להסתמך עליהם. את חומרי הסולו הישנים שלי אני מבצע עם הלהקה השנייה שלי, 'ווייט פליימס'. עם להקת הבלוז אני מסתובב כבר כמה זמן באירופה ומקבל תגובות נפלאות, אז אני מקווה שגם בישראל יאהבו את זה".
מכל הרגעים בקריירה שלך, יש אחד שאתה גאה בו יותר מכל?
"האמת שחשבתי על כך הרבה ונראה שעדיין אין לי תשובה. מובן שהחוויה לנגן עם רוג'ר ווטרס את 'החומה' בברלין היתה מאוד מרגשת וזכורה", הוא מספר על אותו מופע היסטורי, שנערך בבירה הגרמנית שמונה חודשים לאחר נפילת החומה, מול רבע מיליון איש ועוד מיליוני צופים בבית.
"אבל האמת היא שאני בדרכים עם הלהקה שלי כבר הרבה זמן. כשהתחלנו לנגן יחד, הכימיה היתה נהדרת. גם כשניגנו במועדונים ממש קטנים, היה בהופעות הרבה קסם. אז אני חצוי: עדיין מדהים לחשוב שהיינו שם, בקצה החומה, מול כל האנשים האלה, אבל לא פחות פנטסטי עבורי לנגן עם הלהקה שלי. קשה מאוד לבחור רגע אחד מבין כל כך הרבה רגעים טובים. מן הסתם, את הרגעים הלא טובים אני מנסה לשכוח".
אתה עדיין מתאמן בגיטרה?
"רק עם הלהקה, אני כבר לא ממש נהנה לנגן לבד".
ומן הסתם בדרכים אתה פוגש גיטריסטים צעירים שמבקשים ממך עצות. מה אתה אומר להם?
"הדבר היחידי שאני יכול לעשות זה לעודד אותם ללכת בדרך שלהם, להיות אינדיווידואלים. קשה לעשות את זה, במיוחד כשכל כך הרבה מוזיקאים נשמעים כמו חיקוי למשהו אחר. אני רואה הרבה מוזיקאים צעירים. הם מקשיבים לגיטריסטים מפורסמים ומעתיקים. זה מצוין להתחלה אבל בשלב מסוים צריך ללכת בדרך שלך, אחרת לא תתרום כלום למוזיקה".
יש לך חלומות שעדיין לא הצלחת להגשים?
"אף פעם לא היו לי שאיפות גדולות, רק רציתי לנגן בגיטרה, לפרנס את עצמי, להמשיך לעשות את זה ולנגן עם מוזיקאים שאני אוהב. אני מאמין שדי השגתי את המטרה הזו. אני גם מקווה שאוכל להמשיך, עד כמה שאפשר".
ובמבט לאחור, יש משהו אחד משנות השבעים והשמונים שאתה מתגעגע אליו?
"כן, אני חושב שאיבדנו משהו במהלך הדרך. כשכולנו התחלנו, רק רצינו לנגן, לא רצינו להיות כוכבי פופ. כששמעתי בלוז לראשונה, את כל קטעי הגיטרה המדהימים, רק רציתי לדעת איך התחושה לנגן אותם, הייתי חייב לדעת. לא חשבתי לעלות על הבמה או על הקהל שיבוא לראות אותי, רק חשבתי על עצמי, מחזיק את הגיטרה בידיים.
"היום, מוזיקאים בכל העולם כל כך יותר חשופים ושמים את עצמם במרכז בקלות, אז גם הסיבות ליצור מוזיקה השתנו. מצד שני, מובן שטוב שכל אחד יכול לשמוע את המוזיקה שלך במהירות ובצורה דיגיטלית. בזמני, היה קשה אפילו להקליט משהו. היום כמובן זה עולם חדש ומרגש למוזיקאים צעירים ואני מאחל לכולם הרבה הצלחה, הם יזדקקו לה".