אז אנחנו יזיזים? אני לא יודעת מה אנחנו בעצם
מקרוב הוא מחבק מאוד צמוד, אבל מרחוק מרגיש מאוד מאוד קר. כמו במשחק מלחמה, חיפשתי אהבה ונקלעתי לשדה קרב. מתקרב אליי, ואז כל כך מתרחק, וגם אני מתרחקת חזרה. הודפת ואז עוד פעם. למה לשחק בעצם, כשאני רוצה את הדבר האמיתי?
וידוי: אף פעם לא היתה לי מערכת יחסים כזו, שאין כל קשר בינה לבין מה שאני רוצה באמת, כזו שקשורה בעיקר לסקס. טוב, רק לסקס, זה די ברור לי.
עצלנית שכמוני, לא טרחתי להדביק את רסיסי האשליות המנופצות. ברוח החשדנות, הרעיון שאנחנו כאן בשביל עניינים של הגוף הוא הדבר היחיד שברור לי, כל השאר די מעורפל, איך מתנהגים? למשל. איך מתנהגים עם מי ששולח רמזים סותרים? "אתה אמיתי איתי?" אני שואלת. הוא עונה, "כן", ובכל זאת משחק. אין ספק, אני חושבת בליבי, זה רק עניין של סקס.
איך משחקים? חשבתי לשחק גם אני טיפה. בדיחה גרועה, כשאני משחקת, זה כמו שילד מושך בצמה. הרי אני לא יודעת איך משחקים, איך בועטים? אני מנסה להיות כלבה קטנה, ויוצא לי קול חתולי. אני יכולה ללמוד, זו אומנות פשוטה. "אז כמה שעות לא לענות לסמס ממנו?" אני שואלת. "נסי כמה ימים" אומרת ע', חברה עם הוראות הפעלה.
אז הפעלתי. ליומיים, ואז נמאס לי, לא טבעי. למה לשחק בעצם, כשאני רוצה את הדבר האמיתי? למה להשאיר בחיי מישהו שמשחק בי? לאן נעלמה ההערכה העצמית? שאלה מוזרה בהתחשב בכך שאי אפשר להעלים משהו שאינו קיים מלכתחילה.
מפחיד לי. אני מפחדת לתת לו ללכת לגמרי, להגיד את ה"יאללה ביי" הזה, החותך, הממשיך. אני הרי לא יודעת טיבו של קשר מזדמן שמתמשך ומתמשך, שכל כולו בנוי על סקס. אנחנו יזיזים? אני לא יודעת מה אנחנו. אני מחפשת הגדרות לסיטואציה לא מוכרת, להכניס לתבניות, אולי ככה אמצא תשובות.
בראשונה לא להיות שקופה, לא לספר דבר
עוד מבט:
סינגלית לתפארת, אבל צריכה גלגל הצלה
ללי בלו
שנים שהיא שחקנית מעולה בתסריט של עצמה, גיבורה ראשית בדרמה סוחטת דמעות, כשכל מה שהיא רצתה זו קומדיה רומנטית, כזו עם דביקות וקיטש וניירות מצלופן, ובחור אחד מחבק, שיגיד בפעם המיליון את מה שהיא אומרת לעצמה בלי הרף - שיהיה בעצם בסדר. אשה קטנה גדולה, קווים לדמותה
מקרוב הוא מחבק מאוד צמוד, אבל מרחוק מרגיש מאוד מאוד קר. כמו במשחק מלחמה, חיפשתי אהבה ונקלעתי לשדה קרב. מתקרב אליי, ואז כל כך מתרחק, וגם אני מתרחקת חזרה. הודפת ואז עוד פעם. אין לו מושג מה שלומי, אבל אני מקשיבה לו כשהוא מספר על עצמו, שיישאר כך בגינו של הפחד הזה. בראשונה לא להיות שקופה, לא לספר דבר ולא לפתוח את הלב המסוגר. החלטה חדשה לי. לא חשבתי שאלבש את השריון מחדש, ביקשתי להישאר ערומה ואמיתית. כן, אין ספק שסוג של ערומה נשארתי. הכל כדי לא להרגיש.
הפחד הזה. חיים שמתנהלים בתוך פחד, כמו אושר, רק הפוך. אני מפחדת. אני מפחדת שבלי החיזוקים ממנו, משהו בסגנון "אני רוצה לראות אותך", אני לא אזכור איך להחמיא לעצמי. הרי הייתי בסיפור הזה כבר, החשש הזה שבהעדר חיזור שוטף, הערכה העצמית שכבר ישנה תתמוגג לה, כמו תלויה בדבר, כמו תלויה על בלימה. אז אני נשמרת, לכל מקרה שלא יקרה, מוכרחה להישאר מחוזרת. קצת אירוני למען האמת, אילו הייתי מעריכה באמת, לא הייתי נשארת בכזה סוג של קשר, מלקטת פירורים של חיבה. אז מה אני חוששת לאבד? מסתפקת בכל כך מעט רק בשביל שאזכור שאני נחשקת. עד מתי? עד שיקרה נס של אהבה, ומשהו אמיתי יכנס לחיי? אולי.
הוא לא גורם לי לחייך, הוא שואב ממני אנרגיה
הפחד הזה, הפחד להישאר לבד. תגידי לו שלום, אני מפצירה בעצמי. זה כל כך סתמי. סתמי ומשרת מטרה טיפשה. הוא לא גורם לי לחייך, הוא שואב ממני אנרגיה, איך מכניסים בחור אחד בתוך לוח זמנים עמוס לעייפה? הוא נוגע בי, וזה לא נוגע בכלל. סקס בודד, נטול דמעות של רגש, איך לעזאזל הוא טוען שזה הכי טוב שהיה לו בעצם? צוחקת, אמיתי איתי עאלק. אני אמורה להאמין לזה?
הפחד הזה. הפחד להישאר לבד, אז אני משאירה אותו ברקע. הוא מסמס שבת שלום שכזה ומדבר במילים מבולבלות "אם לא הייתי נמשך אליך, היית הידידה הכי טובה שלי". ואז שתיקה של יום וחצי.
תגידי די. תגידי שלא מתאים. תגידי שזו לא את, שאת לא באמת יכולה להתנהג ככה לפתוח רגליים, ורגליים בלבד. עושה הכל כדי לא להרגיש. הוא אומר שהוא דווקא דבר טוב שקורה לי. כן בוודאי, בחור כזה. מאיפה יש לו את הביטחון הזה? יש לך בחורה בידיים, תברח כמו מאש, זה לא למצפון שלך לגעת לה בלב!
אבל האחריות היא שלי, בוגרת שכמותי, נכנסת בדרך ללא מוצא, זה צריך להיות בסדר, כל עוד אפשר להסתובב חזרה. נכנסת ביודעין למקום שלא יוביל לשום מקום, נדמה לי שלא אֵפגע. כל כך משוריינת, כל כך מחוסנת. רמת הציפיות שמשהו יתפתח בקשר כזה כל כך נמוכה, רמת הדרישות מבן הזוג הבא קצת יותר גבוהה, נדמה לי שאני יודעת למה אני ראויה. בינתיים זה כמו אופציה ב', הוא לא מפנה מספיק מקום בשבילי, בתמורה גם אני לא מפנה לו מקום בלב. אבל הוא תופס. תופס ומלכלך. אז למה?
עברו כמה ימים, הבנתי שאני לא באמת מחפשת תשובה, כמו שאני מחפשת אומץ להתמודד עם עצמי לבדי. לחזור לדברים הפשוטים, לחפש אהבה ממקום נקי, לנקות את הנתיב ולהיות אני, בחורה של סלט בג'ונגל הבשר, אמרתי את זה כבר לפני כמה שנים. ברגע של אומץ עם קורטוב של חרטה שחררתי, מטושטשת מכבלי הבנות. "תקשיב", ניסיתי להסביר, "זה לא מסתדר לי עם התיאוריה הקוסמית שלי, מבלבל לי את היקום, מבין?". אבל הוא לא משחרר אותי לחלוטין. הוא צודק לחשוב שאני סכיזופרנית, הוא טועה כשהוא אומר שטוב לי. ואני לא הולכת בעצמי, כמו מתנחמת במחשבה שפרקתי את רחשי ליבי, אז נשארים.
טוב אז נשארים, אם בגלל הפחד, אם בזכות תחושת בטן שאולי בכל זאת יש פה משהו. ואני בחורה לחוצה, משתוקקת למצוא עצמי כבר בבית בתוך חיבוק של גבר שאוהב נורא, צריכה להיות סבלנית, לתת לדברים להיבנות, כמו תבשיל טוב. תבלין פה, תבלין שם, לא אינסטנט. או שיתפוגג מעצמו או שיבשיל.
אז אני בוחשת, ומאפשרת, משנה החלטות, פותחת את ליבי, נותנת להתרגשות לתפוס בו מקום, בלב הזה הכבוי, לרצות לראות אותו, כמו שאני, בלי שאתאמץ, בלי שיעיק לי. ואני לא צריכה להרשים, אני לא צריכה ללבוש מסיכה. אני והוא - בגדים תחתונים ושמיכה. אני כותבת שורות אלה וחושבת, מה אספר כאן עוד מעט, טוב או רע?
סוג של הימור, משחקים עם הלב. אז איך בדיוק עובד הרעיון של רולטה רוסית, בעצם?
לפנייה לכתב/ת 
קשר מזדמן שמתמשך ומתמשך
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
