הרמטכ"ל כופף את בית הדין הצבאי

נראה שאנחת הרווחה שנפלטה מפי רבים עם פרסום החלטת בית הדין הצבאי לערעורים בעניין משה (צ'יקו) תמיר, הייתה מוקדמת. את ההחלטה, שביטלה חלק מגזר הדין של הערכאה ראשונה, קבעה כי דרגות התת-אלוף לא יילקחו ממנו והוא יוכל להמשיך לשרת בצה"ל, שינה באופן מפתיע הרמטכ"ל, שנהנה בינתיים משלל מחמאות על אומץ לב ציבורי ויושרה אישית.

במלחמה הבאה, גייסות הלוחמים שיישלחו לעקור את כוחות החיזבאללה והחמאס יזדקקו לאנשים כמו תמיר. הטובים שבמשפטנים כמו גם שאר "סרגלני הערכים" בצבא ומחוצה לו, לא יוכלו להוות ביום פקודה תחליף הולם לאומץ הלב, לכישרון הפיקוד ולעורמה המבצעית הנדרשים להכרעה בשדה הקרב. את אלה יספקו המעולים שבמפקדי השדה של הצבא כמו תמיר ועימאד פארס. הללו, מה לעשות, אינם מצויים בשפע.

מנגד, צודק הרמטכ"ל בהכרעתו הערכית שהנהגה צבאית ראויה, כזו שיש לה עוגן מוסרי לשלוח אנשים צעירים למבחן חייהם, מחייבת תכונות הכרחיות נוספות. "עיגול הפינות" הסדרתי מהסוג שהתגלה בהתנהגותו של תמיר יכול להיות מיוחס לפגם בערכי הבסיס שלו או לשיקול דעת לקוי במצב של לחץ. שתי האפשרויות מעוררות דאגה.

אלא שלהחלטת הרמטכ"ל יש צד מביך שחושף את מגבלותיה של מערכת השיפוט הצבאית - ששכבה על הגדר על מנת להגיע בכלים המשפטיים לתוצאה שתואמת את האינטרס הכולל. כעת בא אשכנזי ומושך את השטיח תחת רגליה.

שתי הערכאות של בית הדין הצבאי עשו שימוש באותם מרכיבים עובדתיים ומשפטיים, אך כל אחת מהן סובבה אותם אחרת, כמו בקובייה הונגרית, והגיעה לתוצאה שונה. זה כשלעצמו יכול להיחשב לגיטימי. השאלה מה נכון תלויה לעיתים בגובה שממנו משקיפים על המציאות: בית הדין לערעורים, שנתמך בהרכב מורחב של אלופים במילואים, עתירי זכויות ואמון ציבורי, התיימר על פי בקשת רבים וטובים לרבות הרמטכ"ל עצמו, להרחיק ראות עד לפאתי עזה ולגבולות דמשק.

הקושי הבסיסי נעוץ בכך שמול שלושת הערכים הבסיסיים בהם כשל תמיר - אמינות, דוגמא אישית ומשמעת - הוצב בגלל מגבלות הדין המשמעתי בצבא, רפרטואר ענישה שלא ממין העניין: מאסר מותנה, פסילה מלנהוג ברכב ופגיעה בדרגה. אף לא אחד מסוגי הענישה הללו היה רלוונטי מלכתחילה לכישלונו הערכי של הקצין.

עונש של מאסר על תנאי הינו לא יותר מהצהרה שאין מאחוריה ולא כלום. הרי אין חשש ממשי שקצין במעמדו של תמיר לא הפנים את חומרת העבירות עד שנדרשת הרתעה מחזרה עליהן בדרך של מאסר מותנה.

פסילה מנהיגה במקום בו הכישלון לא נבע מאיכות נהיגתו שלו עצמו (הרי בנו הוא שנהג בטרקטורון הצבאי) – העבירה ממילא את הבעיה ממנו חזרה אל שלטונות הצבא שמצאו מן הסתם מענה בדרך של נהג צמוד או פתרונות מנהליים דומים.

הורדה בדרגה, בה התערב בית הדין לערעורים שהמיר אותה בעיכוב קידום - גם היא לא שיקפה נכונה את המענה הנדרש, ובכך נרמז לטעותו הבסיסית של בית הדין בערכאה הראשונה: הצהרה שהקצין, למרות כשליו, כשיר לשמש בתפקיד אלוף משנה, מעמד בכיר מאוד בפני עצמו, או שהפגיעה המשפילה בדרגתו - תכליתה האמיתית הייתה להראות לו את הדלת החוצה, מטרה שהצבא במוצהר באותה עת לא חפץ בה.

בית הדין לערעורים ניצל את יתרונו כפוסק אחרון ולאחר שסימן לעצמו את המטרה אליה ביקש להגיע - להימנע מהורדה בדרגה שתשלח את תמיר הביתה - סובב את הקוביה בהתאם, והכין "שכפ"צ" לכל ביקורת ציבורית צפויה נוכח התוצאה אליה עמד להגיע. הוא העדיף בסופו של יום את השיקולים הלחימתיים של הצבא תוך כרסום צורם בעקרונות הענישה.

והנה, לאחר שבית הדין לערעורים לכאורה "סיפק את הסחורה" ועשה מאמץ לחלץ את הצבא מהתסבוכת, באה החלטתו הפיקודית, לא המשפטית, של הרמטכ"ל להיפרד מתמיר. גם אם ההחלטה נכונה לגופה, ספק אם לקחה בחשבון את משמעויותיה למעמד המשפט הצבאי בצה"ל.

המערכת כולה הייתה נשכרת אילו מלכתחילה היה מופעל המנגנון הפיקודי-ערכי ולא המנגנון השיפוטי. אלא שכמקובל במקומותינו, הדרך למסקנה הפיקודית נאלצת לעיתים לעבור דרך אולמות בתי הדין, והמקרה הזה מוכיח זאת.

אריה רוטר, לשעבר היועץ המשפטי של השב"כ