שתיקת הקורבנות: "המנגנון הנפשי גורם להדחיק"
במשטרה הטיחו ביקורת בגורמי הרווחה, שלא הצליחו לאתר כל סימן לזוועה שעברה קורבן האונס הקבוצתי בתל אביב. אלא שבשיחה עם ynet הסבירו מומחים כי בהיעדר עירנות מבית, לא ניתן לזהות את כל המקרים. ואיפה היה המצפון של הנערים?
מאז הותרו פרטי הפרשה לפרסום, התעוררו סימני שאלה רבים בנוגע לגורם שהביא את הנערה להיכנע לצעיר, כמו גם לעובדה כי הפרשה נמשכה תקופה ארוכה תחת האף של הרשויות, שטיפלו בנערה, מבלי שאיש ישים לב שמשהו אינו כשורה. בשיחה עם ynet, הסבירו מומחים וגורמי רווחה על מקרים קשים כאלו, וקראו להורים לשים לב לכל שינוי בהתנהגות ילדיהם כדי לשבור את קשר השתיקה.
"לא מדובר בסינדרום שטוקהולם (בו בני הערובה "מתאהבים" בחוטפיהם), אלא בפרופיל מורכב יותר של בחורה עם חסכים גדולים באהבה ובקשר מהבית.
זהו מצב נפוץ למדי, לצערנו, בקרב נערות צעירות", קבעה פרופסור שפרה שגיא, מומחית לאלימות מינית וראש מערך ניטור ההטרדה המינית באוניברסיטת בן גוריון.
"היעדר הקשר והביטחון בתוך המשפחה גרם לה לחפש את אותם הדברים במקומות אחרים. היא יצרה למעשה קשר עם אדם שלא העניק לה באמת את האהבה שהייתה צריכה, אלא סיפק לה צורך בסיסי. כך התפתח קשר של כניעה ונכונות לעשות כל דבר רק כדי לשמר את אותה מערכת יחסים. אותן בנות יעשו הכל כדי לשמור על אותו קשר 'נחשק' שיש להן עם אותם הבחורים", הסבירה שגיא.
שגיא הסבירה כי בהיעדר התעניינות ודאגה מבית, קשה יהיה לאתר סימנים שיעידו על ההתרחשויות. "שלוש שנים זה המון זמן לשתוק בפרשה שכזו. מעגל הקסמים כאן הוא שראשית כל הסימנים, לתקיפה מינית צריכים להתגלות בבית, באותו מקום שיצר את החסכים שגרמו מלכתחילה לקשר הזה. ישנם סימנים לאלימות, שאם מספיק קשובים ניתן להתחקות אחריהם: פליטות פרוידיאניות, מילים שטומנות בחובן יותר מהנראה, ושינויים בהתנהגות, בדיבור ובהרגלים".
אלא שבמקרה זה, מסרבת שגיא להטיל את מלוא האחריות למצב על משפחתה של הצעירה, ושיגרה ביקורת מרומזת כלפי הגורמים הטיפוליים שהיו מעורבים בפרשה. "גם הם לא גילו, ככל הנראה, מספיק רגישות. כנראה שכל המטפלים שהיו עמה בקשר היו עמוסים ולא היו יכולים להקדיש את מלוא תשומת הלב להתחקות אחר הניואנסים שאותתו את מה שהיא הסתירה".
שגיא הסבירה כי במקרים רבים, על הגורמים המוסמכים לפקוח שבע עיניים ולהקדיש למטופליהם יחס אישי, שיוכל להביא לחשיפת האמת כולה. "מבחינת הקורבן, יש ניסיון חזק להסתיר ולהכחיש את העניין - גם כדי לא להתמודד עם האמת הנוראה, ובעיקר להמשיך ולשמר בכל הכוח את הקשר המזיק הזה. יועצות בבתי ספר, עובדות סוציאליות, מחנכות - כולן עובדות עם ילדים רבים, וזה כנראה מקור הבעיה".
"נורמות של ניצול הולכות ורווחות"
אותו מנגנון הדחקה הרסני הוא הגורם, לדברי שגיא, לעובדה כי רבות מן הזוועות נחשפו שנים רבות לאחר המעשים - לעיתים רק לאחר שאותן בנות הולידו ילדים. "המנגנון הנפשי מחייב להדחיק ולהכחיש את הדברים הללו. באותו הרגע זה נראה קל בהרבה מלהתמודד עם מלוא הטראומה. זהו פתרון זמני ונוח, אך בסופו של דבר משלמים עליו מחיר גבוה מאוד".
אלא שלדברי שגיא, מהווה אותה בעיה רק חלק מתופעה כוללת ומדאיגה הרבה יותר. "גם אחרי שנים רבות במקצוע, מזעזעת אותי אותה מחשבה מחדש: כיצד מפתחים בני נוער נורמטיביים קשר סדיסטי של ניצול עם נערה צעירה? מניין זה בא? האם אלה הנורמות שהשתרשו בחברה שלנו וצומחות כאן בקרב הצעירים?", שאלה.
היא הוסיפה: "מתפתחת כאן תרבות מדאיגה שלא הייתי עדה לה קודם במימדים הללו. השימוש האלים הזה באנשים וההסתכלות עליהם כאובייקט היא קריאת התעוררות. אנו צריכים לשאול לאיזו חברה אנו הופכים ואיזה נוער גדל כאן. צו המצפון של איש מביניהם לא התעורר ושאל: 'איך אנחנו מתנהגים ככה כלפי אדם אחר?'. נורמות של ניצול החלש הולכות ורווחות בחברה שלנו".
"תמיד יהיו בנות שלא ירצו לספר"
את הביקורת שהטיחה פרופסור שגיא בהתנהלות הרשויות בפרשה, דחתה בשיחה עם ynet הילה אריאל, העובדת הסוציאלית שטיפלה בנערה ובמשפחתה בשנים האחרונות. "לציבור קשה להבין שהרבה דברים שקרו לא יוצאים החוצה. עובדת סוציאלית שהייתה בקשר עם הנערה שאלה על היחסים עם אותו צעיר ושאלה אם היא זקוקה לסיוע, אך היא עדיין לא סיפרה דבר. היה קשר נפשי חזק מאוד בינה לבין אותו בחור, והיא פיתחה תלות וחוסר יכולת לראות את עצמה".
לדברים הצטרפה גם האחראית על הטיפול בנערות במינהל השירותים החברתיים של עיריית תל אביב, ברוריה זלצמן. "על אף שאנחנו שואלים יותר ויותר אם הייתה פגיעה מינית, הנערה טופלה על רקע מגוון והבעיות והסימפטומים שלה היו בהתאם לאלו שטופלו. לפני שנה וחצי, שלח אותה בית הספר לפסיכיאטרית, וגם בהערכה שלה לא היו רמזים לפגיעה מינית".
עם זאת, הודתה זלצמן כי העובדה שאותן נערות לא גוללו במפורש את שעבר עליהן אינה מעידה על כך שלא היו נתונות לפגיעה מינית. "לצערי, לא תמיד נצליח לזהות פגיעה מינית במצבים כאלו. אנחנו מנסים להקטין את מספרם של אותם מקרים, אבל לא תמיד זה יישא פרי. על אף שאנו נותנים להן ביטחון לספר הכול, תמיד יהיו כאלה שלא ירצו לחשוף את מה שעובר עליהן. לנערה שמאיימת להתאבד יכולות להיות סיבות ובעיות רבות שמביאות אותה לכך".
העובדת הסוציאלית יעל בלייך, ממרכז סיוע לנתקפי פגיעה מינית בירושלים, אמרה בשיחה
עם ynet כי עובדים מקצועיים בבית ספר ובשירותי הרווחה חייבים להיות מוכשרים דיים כדי לזהות את הפגיעה.
"לא בכל מקום מעבירים קורסים לאנשי מקצוע", אמרה בלייך, "צריך לעבור הכשרה, כי האחריות היא עלינו ולא על הילדה בת ה-13. יש המון סימפטומים שהמכלול שלהם מצביע על פגיעה מינית. צריך לעבור הרבה כדי לזהות פגיעה מינית מאחר ולקורבנות יש חוסר אמון במערכת. הרבה פעמים ילדים מנסים להראות התנגדות - וצריך הכשרה כדי לראות את הסימפטומים מעבר לכך".
לפנייה לכתב/ת 
