מה מסתתר מאחורי סגירת ערוץ 1?

האיום הממשי לסגירת הערוץ הראשון אינו מקרי. לא מעט אנשים אומרים שהוא ממילא צולע כזה, ישָן כזה, לא מביא רייטינג – בקיצור, למה צריך אותו בכלל?

החוק והמדיניות בישראל הופכים את הערוץ הראשון לגירסה חיוורת של מה ששידור ציבורי אמור להיות – ולזה יסכימו גם ברוממה. ברוב הדמוקרטיות, ה"שידור הציבורי" חופשי מהשפעת השלטון, ובא לייצג את הציבור נוכח השלטון. ערוץ ציבורי הוא גם שמוּרה של איכות ועיסוק בנושאים שבדרך כלל נדחקים על-ידי אינטרסים מסחריים – הוא מתוקצב כדי להפיק איכות, ואין עליו פיקוח.

אולם בארץ, השידור הציבורי בתת-תקצוב, ועומד בפני סגירה. ורע לא פחות – הוא כפוף באופן ישיר לממשלה, ואף נעשים על גבו מאבקים פוליטיים. למרות נתוני הפתיחה הגרועים, עיתונאי הרשות מצליחים לייצר תכנים, ביקורת וחשיבה אצל הצופים. אבל בישראל, השלטון מפחד מתקשורת שלא מחויבת לפוליטיקה או להון אף יותר מבעלי ההון עצמם. ולכן חונקים.

אם היו רוצים לשפר את המצב, במקום לסגור צריך היה להגדיל את תקציבי התוכן, ולשחרר את הערוץ מעול השלטון; לתת לעיתונאים לעשות מה שהם יודעים – לשמור על הדמוקרטיה, לקדם את התרבות, לנבוח וגם לנשוך. יותר BBC, יותר NPR, פחות ביבי, אדלשטיין ומשרד האוצר.

אולם החלשת הערוץ הראשון היא חלק ממגמה מקיפה להחלשת הדמוקרטיה בישראל:

כך למשל הפיכת התקציב לדו-שנתי, המבטלת חצי מההזדמנות להפניית תשומת-הלב הציבורית לתוכנית העבודה של המדינה – ההצבעות השנתיות על התקציב;

כך גם הצעת החוק, לפיה דרושים 55 במקום 50 ח"כים לאישור חוק בעל משמעות תקציבית – כלומר, כל עניין של מדיניות: הרוב פוגע ביכולתו של המיעוט לשלוט על חייו. נהוג לחשוב שהרוב מתחלף בין הגושים הפוליטיים; אבל ברוב העניינים החשובים, ובהחלט בנוגע לחברה וכלכלה, אין הבדל בין הליכוד לעבודה ולקדימה. "המיעוט" הם אלה שנשארים תמיד בשוליים – חלק מצביעים לאותן מפלגות;

חניקת מדעי הרוח והחברה באוניברסיטאות, גם היא חלק מהמגמה. מה מייצרים שם שמצדיק את קיומם? מחשבות? ביקורת? דרכים חדשות לראות את העולם? את עצמנו? עזבו אותנו מההתבוננות פנימה; תנו לנו רק טכנולוגיה לאקזיט;

והרחבתה המתמדת של הממשלה, שכבר מונה 38 חברים! אלה 30% מחברי הכנסת שאמורים לבקר את פעולת הרשות המבצעת, אך חובתם המקצועית והאינטרסים שלהם כבולים לאלה של הממשלה.

מעל אלה מרחף המאבק להחלשת בג"ץ שמובילה הממשלה: הצעת החוק למניעת ביקורת בג"ץ על חוקים, הפוליטיזציה של הוועדה למינוי שופטים, אי-מילוי הרשות המבצעת אחר הוראות הרשות השופטת – כל אלה מכוונים להפוך את הרשות השופטת מאיבר בעל משמעות בשלטון לאיבר בשירות השלטון. על השינוי מנצח יעקב נאמן, שר המשפטים – השר היחיד שאינו ח"כ. גם קודמו, פרידמן, שהוביל את הרפורמה הקדם-מהפכנית הזו, היה איש מקצוע שהוצנח לתפקיד פוליטי – ושלא יספרו לנו יותר על השפעתם ה"נייטרלית" של אנשי מקצוע בתחום סמכותם.

אנחנו מאבדים את הברקסים. וכל זאת בזמן שהאפליה משתוללת, במיוחד כלפי הפריפריה ואזרחי ישראל הערבים, שאף מאוימים בגירוש. וזה בלי לדבר על הקשר המתהדק בין הצבא לממסד הדתי, על שנאת הזרים, ועוד. כל אלה חשובים אפילו, בעצם בייחוד - אם תהיה מלחמה עם איראן.

ישראל מתכנסת במעגלים קטנים והולכים ומתנתקת מכל מה שמחוץ להם. אך לא רק הפחד מהאיום האיראני ומההכנות למלחמה גדולה המשודרים אלינו מכווצים אותנו; אנחנו עומדים בפני קמפיין של תנועה חזקה – התנועה לחיסול הדמוקרטיה במדינת ישראל.

בתקופה הקרובה, על כל אחת ואחד מוטלת האחריות לבחור בין שמירה פעילה על הדמוקרטיה לבין מעבר למשטר אחר, דמוקרטי הרבה פחות. המחנה הגדול והגדֶל של פטריוטים יהודים וערבים – מי שאינם מוכנים לוותר על ישראל דמוקרטית – חייב להתעורר, ולהפוך את הכיוון: לישראל דמוקרטית באמת, עם יותר זכויות חברתיות, בלי אפליה, עם יותר איזון בין הרשויות, וצמצום של הפערים החברתיים. ובלי כיבוש. הנה, אמרתי את זה. בלי כיבוש.