הכתובת היתה על הקיר? פרופיל הנערה הנאנסת

"בכל המקרים מדובר בילדה או בנערה מאוד אומללה, בעיקר בעקבות הזנחה בבית. ילדה בלי מעמד - לא בבית, לא בגן הילדים ולא בבית הספר", מתאר השופט בדימוס אהרון מלמד את פרופיל הנערה שעוברת אונס קבוצתי. את הפרופיל בנה לאחר ששפט במקרי אונס קבוצתי רבים ואסף תיקים מערכאות שונות, בניסיון להבין ולהרכיב תמונה ברורה של המניע והכרוניקה של מקרי האונס הקבוצתי ההולכים ומתרבים.

מקרה האונס הקבוצתי הנורא שדבר קיומו הארוך מדי התגלה אתמול, הותיר הורים רבים עם חשש כבד בלבם, שמא אנחנו ההורים מפספסים משהו, לא קוראים איזו כתובת מצוקה שכתובה על קירות ביתנו שלנו. אולי חלילה ילדינו שלנו נמצאים במצוקה, נתונים לניצול והתעללות מינית או אחרת שהם מסתירים מאיתנו, אם מפאת החשש, הבלבול או הבושה?

"ממש כמו רצח"

"רק בשנת 2009 הייתה עלייה של 25% במקרי אונס קבוצתי שהתגלו" מספר מלמד. "אונס קבוצתי, בעיקר בקטינה, גורם סבל כל כך גדול, שעלול לגרום ממש למחלת נפש. זו הסיבה שהיה לי חשוב להבין את המודל שמביא למעשים נוראיים כל כך. זה ממש כמו רצח של הקורבן ועלול למנוע בהמשך תפקוד נורמלי כבן זוג וכהורה אם לא ניתן טיפול מאוד אינטנסיבי".

"גיליתי שיש מודל קבוע שחוזר על עצמו ויש לשים לכך לב. בכל המקרים מדובר בילדה או נערה מאוד אומללה, בעיקר בעקבות הזנחה בבית, ילדה בלי מעמד - לא בבית לא בגן הילדים או בבית הספר. לתוך אותו וואקום של הנערה האומללה שתיארתי נכנס ה"אביר על הסוס הלבן", נער שמציע לאותה ילדה חום ואהבה לכאורה, חברות ושייכות.

"הנערה הזנוחה רגשית מאושרת על שימת הלב שניתנת לה ונעתרת לקיום יחסי מין עם הנער שברוב המקרים גם מתעד ומצלם אותם. הנער מבקש בתחילה שהיא תעניק מחסדיה גם לחבריו, כדי להראות כמה היא אוהבת אותו ואם היא מסרבת הוא נוהג באלימות ואף מאיים עליה שיפיץ את החומר המצולם בבית הספר ואף להוריה. הנערה האומללה נאלצת לעבור מסכת ברוטאלית של התעללות מינית וגופנית שקשה להבין. מה שקשה להבין הוא כיצד היא מאמינה לו שאם תפסיק הוא לא יהיה חבר שלה, כמה היא מוכנה לעשות כדי לזכות בו כאילו כחבר, כיוון שזה נותן לה מעמד חברתי כלשהו".

"מחקרים מראים שפרטים חלשים בחברה יהיו חשופים יותר להתעללות מהסוג הזה", אומרת ד"ר צביה זליגמן, פסיכולוגית קלינית, מנהלת מרכז לוטם לטיפול בטראומה מינית במרכז הרפואי תל אביב. "זו לא חייבת להיות חריגה קיצונית. מספיק שהורה נמצא בבית חולים והילד פחות מוגן ומשדר חולשה גם אם זמנית הוא נמצא בסיכון גדול יותר. בזמנים כאלה צריך להיות עוד יותר קשובים".

"אני לא מקבל את המונח 'בני טובים' שמתקשר לכובד הכיס", אומר מלמד. "טוב לב אינו נמדד בכסף אלא בחינוך וערכים שניתנים במשפחה, בבית. הרוע רובץ לפתחו של כל אחד מאיתנו ודמות ההורים היא זו שתכריע אם נכנע לו, מלבד חולי נפשי כמובן. היום יש ילדים רבים מדי שהקשר היחיד שיש להם עם הבית הוא המפתח שעל צווארם ומשם מתחילות הצרות. שם צריך לטפל בבית".

איך מזהים מצוקה?

"הורים צריכים לקחת אחריות בהגנה על ילדיהם, וגם החברה ככלל. ילדים אינם מספרים לנו על כך שהם נפגעים מינית. עלינו לזהות את מצוקתם ולסייע להם לספר לנו מה השתבש", מצהירה ד"ר זליגמן. "זו חובתנו לעמוד על המשמר".

"צריך לשמור על תקשורת רציפה ופתוחה עם ילדינו - בנות ובנים כאחד. יש לדבר גם על נושאים שעשויים להיות מביכים עבורם ועבורנו ובכל זאת, חשוב לדבר עליהם. חשוב לדבר על מקרים שמתפרסמים ולנסות להסביר לילדים או לבני הנוער מה משמעות הדברים. למשל, להסביר להם שילדים לעיתים חוששים שלא יאמינו להם, שיאשימו אותם ולכן לא מספרים. הם חשים בושה גדולה ומרגישים שעדיף שאף אחד לא ידע על כך. יש לומר להם כמה חשוב לקבל עזרה, לדווח אם משהו לא נעים קורה להם, לא להישאר עם זה לבד. חשוב לעזור להם להבחין בין מגע בטוח למגע לא בטוח, בין מגע בהסכמה לבין מגע בכפיה.

"עלינו לזכור שהילדים שלנו עלולים להיות קורבנות אך גם תוקפים. על כן חשוב לתת להם כלים לזהות מה מותר להם לעשות ומה אסור. כמו כן, מה עליהם לעשות אם יודעים על מעשי כפיה ואונס שנעשים בסביבתם".

איך יוצרים תמהיל שלא יהיה מעיק וייצור דווקא ריחוק? עד כמה צריך להרחיק ולחטט במקומות הפרטיים של ילדים ומתבגרים?

"לא הייתי נכנסת למשל לפייסבוק של מתבגר, אלא אם ישנו חשד מאוד רציני שמשהו נורא מתרחש, אבל חשוב תמיד לדעת היכן הילד נמצא, מיהם החברים שלו, היכן הם 'מסתובבים', להיות בקשר טלפוני עמו ולסמן לו את הגבול – לקבוע מתי אמור לחזור הביתה, היכן אסור לו להיות, לדאוג שלא יהיה לבד וכד'. חשוב לתת לילדים מסר שאנו סומכים עליהם ושאנו רוצים לכבד את הרצון שלהם בעצמאות, אך יחד עם זאת אנו מודעים לסכנות ועלינו לשמור עליהם. זה התפקיד שלנו להגן עליהם".

"אפשר וצריך לברר גם עם ילדים בגילאים צעירים ביותר. צריך לשאול מדי פעם האם יש בגן ילדים שנוגעים בהם, שמורידים בגדים ולחזור בפניהם על כך שאסור לאף אחד לגעת בהם. כמו כן, להזכיר להם שעליהם לספר לנו אם יש מישהו שנוגע בהם באופן שלא נעים להם, שחשוב שיספרו".

"אז אפשר לאחר ניסיון שיחה לכתוב מכתב, להדגיש שמאוד אוהבים ויודעים שמשהו קרה ורוצים ויכולים לעזור. חשוב לייצר עוד זמן משותף שיאפשר לילד שלנו להרגיש מוגן ואהוב ולספר".

"הכי חשוב זה קודם כל להבהיר חד משמעית לילד שזו לא אשמתו, שאנחנו המבוגרים לא הגנו עליהם מספיק טוב ואנחנו לוקחים על כך אחריות. חייבים לגונן על הילד וליידע את הגננת או המורה ואם יש צורך יש לערב גם את המשטרה. אם יש פגיעה פיזית ממש, צריך לגשת גם לבדיקה בבית חולים. מה שחשוב הוא שאסור להתעלם, אסור לקוות שזה יעבור מעצמו. חייבים לטפל ולפקח על כך שהפגיעה תפסק מיידית".