הרומן שלי עם חמותי

אני רוצה להציע יום מיוחד לארסנל החגיגות "האישיות" שנחגגות כל שנה – יום החמות. כן, זאת לא טעות בהגהה, אז חכו שניה לפני שאתן עטות על לחצן ה"הוסף תגובה" כדי ליירט טוקבק אכזרי בו אתן מתארות כמה החמות שלכן מקצרת לכן את החיים ו/או איזה נורא זה לגור בקרבתה.

תנשמו שניה, תספרו עד עשר, תקראו עד הסוף, ואם גם אז עדין תחשבו בהחלטיות שהיא אשמה ו/או רעה ו/או אגואיסטית ו/או לא אכפת לה מהנכדים ושזה בכלל לא קשור אליכן ולהתנהגות שלכן, "כי היא כזו ואין יותר מה לעשות", אתן מוזמנות לשתף את כל עם ישראל בטוקבק בכל הדברים הקשים והכואבים שיושבים לכן בלב ומעיקים עליכן שנים רבות.

אפתח בגילוי נאות: קוראים לי מירב ואני אוהבת את חמותי. אני מודעת לעובדה שאני שייכת לקבוצה לא גדולה ולא מאפיינת של כלות "ישראליות", אבל חשוב לי לציין, במיוחד לכן, "הסובלות", שזה לא היה כך תמיד.

חמותי ואני מגיעות משני דורות שונים ומשני עולמות שונים לחלוטין, ובכלל, הדבר היחידי ששתינו אי פעם הסכמנו עליו, ברמה התיאורטית כמובן, הוא ששתינו מאוד אוהבות את הבן שלה.

לא מסכימות על כלום, כמעט

גם אחרי 13 שנה אנחנו עדיין לא מסכימות בתיאוריה כמעט על שום דבר, ואני לא מגזימה בכלל, בחיי. אבל, וזה אבל גדול, אנחנו אוהבות מאוד אחת את השניה, נמצאות ביחד המון שעות כל שבוע, וצוחקות לא מעט האחת על השניה. איך זה אפשרי? האחת (ירדנה נגר, חמותי) עזבה את העבודה שלה לפני 40 שנה כשנולד הילד השני, ומאז הקדישה עצמה לגידול שלוש בניה לתפארת, לטיפול, טיפוח ובישול לבעלה, ולצחצוח ביתה המבריק (ציטוט מהמקור: "אצלי, אפשר לאכול עם כפית מהרצפה מרוב שהיא נקייה").  

השנייה (אנוכי), כלתה שמשקיעה שעות רבות בקריירה שלה, כן, לפעמים גם על חשבון הילדים, רחמנא לצלן; שלא איכפת לה שיש כלים בכיור לפני שהיא הולכת לישון, שלא איכפת לה שערימת הכביסה אותה קיפלה חמותה (כבר לפני יומיים!) עדיין לא הגיעה ליעדה הסופי בארונות הבית, שמחממת לילדים שניצל דינוזאור ולא מטגנת להם שניצל "אמיתי", שמעדיפה לשלם למנקה פעמיים בשבוע, אפילו על חשבון בגדים חדשים ופיצ'עפקס לבית, העיקר שלא תצטרך לעשות ספונג'ה, שירותים ופאנלים.

הכלה יוצאת לבלות, החמות מבקרת

כן, אני הכלה שלא רק לא מגישה לבעלה המסכן ארוחת ערב חמה כשהוא חוזר מיום עבודה קשה ומפרך, עוד מעזה להודיע לבעלה מדי פעם שהיום הוא אחראי על המקלחות, האוכל או ההשכבות, כי אני יוצאת עם חברה לשתות ו"יאללה, ממממ ביי, נתראה כשאחזור שיכורה". אז פלא שלחמותי יש ביקורת עשירה על כלתה? ובכל זאת, אנחנו מסתדרות, ואני אוהבת אותה ויותר מכך - מוקירה אותה ומודה לה.

אז איך זה אפשרי? כשהיא משמיעה את דברי הביקורת שלה, ולא יכולה שלא להיות ביקורת כשמדובר בשתי נשים כל כך שונות, היא נכנסת לי באוזן אחת ויוצאת מהשנייה בפחות מחמש שניות. ממש ככה. למה צריך חמש שניות? כי במשך ארבע שניות אני חושבת על הדברים שהיא אמרה, ובשנייה האחרונה, אני שולחת את הביקורת לעבר השקיעה, שיהיה לה רומנטי. זה עובד נפלא, בלפחות 95 אחוזים מהמקרים.

בחמישה האחוזים הנותרים, אני מפנימה ואף מיישמת את הביקורת שלה, כי החלטתי שהיא צודקת ושיש משהו בדבריה.

זאת שאלה של בחירה פשוטה: ברגע שאני כאדם בטוחה בעצמי, בבחירות שלי, בדרך שבה אני בחרתי לחנך את הילדים שלי ובזוגיות שלי, אני בוחרת בגישה שאומרת "זו זכותה לחשוב מה שהיא רוצה, וזה עדיין לא הופך את זה לנכון או מתאים לחיים שלי". נכון פשוט? מרוב שזה פשוט חלקכן תבחרנה לצקצק בלשונכן ולהפטיר "כן, כן, שמענו". אבל רגע, בבקשה תמשיכו לקרוא כי עכשיו אני מגיעה לנושא שלכבודו התכנסנו כאן אחר כבוד: יום החמות.  

הראל והחמות, ירדנה נגר. הביקורת נשלחת לעבר השקיעה (צילום: דורון ניר)

החמות שלנו היא לא רק "האמא של הבעל שלנו שמתערבת גם כשלא צריך", היא גם הסבתא של הילדים שלנו, וכדאי לנו לזכור זאת. כי כסבתא פעילה, היא מעורבת בחייהם של ילדינו והם, אוהבים אותה. מאוד. מה גם, שבמציאות החדשה של היום, בה מרביתנו נמצאים שעות ארוכות מחוץ לבית, מציאות שבה יותר משליש מהילדים במדינה מתחנכים בעיקר אצל הורה אחד כתוצאה מגירושין, ואחוז המשפחות החד הוריות נמצא בעליה מתמדת, במציאות זו חמותנו" נאלצת, לעיתים בעל כורחה, להיות מעורבת בחינוך של הנכדים שלה, הילדים שלנו, במקום "רק" לשחק, לטייל, לקשקש ולקנות מלא ממתקים בלי שאבא או אמא יודעים.

תודה חמותי על כל שנתת ועוד תתני

אז ברור שיהיו לנו קונפליקטים. משנתה החינוכית של הסבתא שונה לחלוטין מזו שלנו, ובינינו, גם לא מעט מאיתנו איבדו את סמכותם ההורית ואותה סבתא נאלצת לפעמים להתמודד עם נכדים חצופים ולא ממושמעים, שלא מקשיבים לה בכלל.

אז אם הטיפול בילדים, בבעל, בכביסות ובכלים המלוכלכים, בגלל כל הסיבות שבעולם, מתחלק לפעמים חצי-חצי בינינו לבין הסבתות, שאחת מהן היא אמנו והשנייה חמותנו שאולי קצת מעצבנת אותנו, אנו חייבות להתבגר, להתעלות מעל הכבוד ומעל האגו המיותר, לרדת מהעץ שטיפסנו עליו או לצאת מהסרט שנכנסנו אליו וללמוד להגיד פשוט - תודה.

תודה על הסבלנות, על העזרה הרבה, על אינספור שעות הבייביסיטר, על העזרה בבית ועל הבישולים הטעימים, השיחות, תשומת הלב וההשראה לנכדים.

וכן, גם אם החמות עושה לך טובה שהיא עוזרת  ועושה זאת רק מעט, תודה על המעט הזה. יום החמות, בנות יקרות והבנים של חמותנו, אם תשאלו אותי, הוא דרך נהדרת להראות באמת, את התודה שלנו. להרגיע רגע עם הביקורת והאוף ולהעריך את מה שזכינו בו.

ואם היא מתערבת ומוציאה אותך מדעתך, תנסי לזכור מאיזה דור מגיעה הסבתא. אם היא מהדור של הסבתות שכל חייהן התמצו באימהות ושלא התפתחו לכיוונים אחרים, ולכן זקוקות לתחושת שליטה כלשהי ולפיכך מתערבות מעט יותר מדי, תזכרו שיש גם צד שני למטבע. לא כל אשה שנולדים לה נכדים הופכת את הסבתאות לקריירה שנייה. יש לא מעט סבתות שיש להן, סורפרייז סורפרייז, חיים משלהן, קריירה ותחביבים, שרוצות להרגיש ולהיראות צעירות ולא תמיד מעוניינות או יכולות לעזור וגם זה בסדר. שכל אחת תעשה מה שהיא יכולה ולא מה שאנחנו חושבים שהיא צריכה. ובאהבה גדולה. 

תחשבו על זה, ועכשיו - תטקבקו.