תמיד אותו חלום. תמיד

בתום מסע יחסי ציבור חובק עולם שאולי קצת פסח עלינו, עלתה הלילה (ד') "If I Can Dream", תוכנית האינטרנט החדשה מבית היוצר של סיימון פולר, האיש שהגה את "אמריקן איידול", "נולד לרקוד" ועוד יותר ממאה פורמטים עד היום, מרביתם של תוכניות ריאליטי שונות ששודרו ברחבי העולם.

צפו כאן בפרק הבכורה של "If I Can Dream ". בלי הדחות

נפתח במעט אינפורמציה בסיסית: "If I Can Dream" משודרת דרך אתר Hulu ובניגוד לרבים מתכני האתר עד היום, זמינה לצפייה בכל העולם. הרעיון פשוט ומוכר: 60 מצלמות מתעדות חמישה צעירים החיים תחת קורת גג אחת. החמישייה מורכבת משלושה חבר'ה שרוצים להיות שחקנים, אחד ששואף להיות זמר ואחת שרוצה להיות דוגמנית מצליחה. אף אחד לא מודח ואין שופטים בתוכנית הזו, רק מעקב שבועי אחר המשתתפים.

תוכנית הבכורה של "If I Can Dream", המשודרת באתר שעוצב באופן שכמעט לא ראינו כמותו קודם לכן ומאוד מזמין לגלוש בו (ואפילו כולל את תחזית מזג האוויר בלוס אנג'לס!) היתה סלט טלוויזיוני שאולי נראה טעים מאוד על הצלחת, אבל בפועל ערבוב הטעמים לא היה מוצלח במיוחד.

בזה אחר זה, צופי התוכנית היו עדים למפגשים בין הכשרונות הצעירים: קארה הבלונדה התמימה (או שלפחות רוצה שתחשבו שהיא כזו); ג'סטין הדוגמן המזמר שחולם להיות "סינגר סונג-רייטר" מצליח ובינתיים מדגמן אחיזת גיטרה מרשימה; ג'יגליאני (כן, ככה קוראים לה וגם האמריקאים לא ממש יודעים לבטא את זה), דוגמנית ברזילאית-אמריקאית שטסה לספר לנו על אמהּ הצעירה; בן, הדוגמן שרוצה להיות שחקן (לא צריך להיות גאון כדי לקלוט שמדובר בסך הכל בנעל מעוצבת היטב); ואמנדה, המלצרית שבטוחה ששאיפותיה של כל שחקנית הן לטופף על שטיחים אדומים ותו לא.

ג'יגליאני, בן, קארה, אמנדה וג'סטין. חלום עליכם

אז לשמחתנו, מדובר בסך הכל בחמישה צעירים ולא ב-15 או באלף, כמו שקורה בתוכניות אחרות. אבל עולה נשאלת השאלה: אחרי מסע הפרומו הגדול שבו כל שאיפותיהם של המשתתפים התמקדו בהוליווד ובקריירה בלוס אנג'לס, איך קרה שכל הפרק הראשון מצולם בניו-יורק, והפרקים הבאים יצולמו ברחבי העולם?

התשובה פשוטה, אבל מעצבנת: מיד לאחר צילומי הפרק הראשון ששודר הלילה החמישייה יצאה למסע יחסי ציבור בגרמניה, קנדה, יפן, אוסטרליה וברזיל, ורק בסופו הם הגיעו לבית החדש שלהם בלוס אנג'לס. מצד שני, האתר מאפשר כבר עכשיו לצפות בחבורה בזמן אמת בביתה שבלוס אנג'לס (משהו בסגנון ערוץ 20 שלנו), כאשר אין ממש משמעות להתרחשות שם ללא הקונטקסט של הפרקים, שעדיין מגוללים את הימים שלפני כניסתם.

פפראצי? איזו הפתעה!

עוד לפני היציאה למסע, המשתתפים השאפתניים מסתובבים בניו-יורק כאשר חבורת צלמי יח"צ עוטה עליהם ומצלמת אותם, כתבים של הרשתות השונות מראיינים אותם והם בתגובה אומרים למייקל הארוויק, מפיק התוכנית בפועל המלווה אותם לכל מקום, שהם "מופתעים מהפפראצי". ובכן, תתרגלו יקיריי. פפראצי ויחסי ציבור אמנם הולכים יד ביד ביחד, אבל לא אומרים את זה בטלוויזיה. גם לא אם תוכנית הטלוויזיה שלכם משודרת רק באינטרנט.

משתתפי "If I Can Dream". לא, גם זה לא פפראצי

עוד בפרק הראשון תועד ראיון של החבורה בתוכנית הבוקר המצליחה של אלביס דוראן בתחנת הרדיו Z100 בניו ג'רזי, בו הם חשפו את שאיפותיהם למראה פרצופו התמה של המנחה, שהתאפק באופן מופתי מלהגיד שכבר ראינו אלף תוכניות כמו זו. הם גם ביקרו במערכת המגזין OK ואף הצטלמו לשער. שוב, משהו שראינו כבר במספיק תוכניות ריאליטי או "סרטים דוקומנטריים" (כן, גם המילה הזו נאמרה בפרק) אחרים.

האם מדובר בפרויקט מוצלח שיניב את התוצאות להן פולר מקווה? התשובה היא חד משמעית: בטוח שכן.

במהלך הפרק אמרה אחת הבנות כי "אנחנו מקווים מאוד שנצליח, הוליווד היא מקום טוב וסיימון פולר כבר פתח הרבה דלתות, אבל השאר תלוי רק בנו". ובכן, לא בדיוק. כי כשסיימון פולר פותח דלת, אף שומר ראש לא עומד בפניו, ואולי זו הנקודה הכי משמעותית ב"דוקו" שלו. הרי גם אם לא באמת יהיה תוכן משמעותי מאחורי מה שיעשו המתמודדים, יספרו לנו כמה הם יצליחו, יראו לנו שבוע אחר שבוע כמה הם מהממים וידאגו להאכיל אותנו בהם תחת כל מדור רכילות רענן. בהצלחה? טוב, עם כזה צוות מאחוריהם, הם לא ממש צריכים את האיחולים שלנו.