דני דנקנר: איש עסקים ממולח

החקירה שמנהלת היחידה הארצית לחקירות הונאה נגד מנכ"ל אריסון השקעות, דני דנקנר, מעוררת סערה ציבורית ותקשורתית לא רק בגלל תפקידו ומעמדו של הנחקר. השם "דנקנר" מוכר לכל מי שאי פעם מילא תפקיד משמעותי במשק הישראלי או נחשף לעיתונות הכלכלית: דני דנקנר, בעל השליטה באריסון השקעות, שייך לאחת המשפחות העשירות והמשפיעות ביותר במשק. אבל האיש, שנולד עם כפית זהב בפה ונמצא תמיד בצמרת המשק, מחזיק כיום לפחות בנכס אסטרטגי עיקרי אחד: אמונה של שרי אריסון, בעלת השליטה בבנק השני בגודלו במדינה.

החקירה נגד דנקנר:

• דנקנר נחקר ביאח"ה, אך הודח מסיבה אחרת
• "אם החשדות נכונים - דנקנר לא פעל לבד"
  

דני דנקנר הוא בנו של אברהם דנקנר, אחד משישה אחים שהקימו ביחד את העסק המשפחתי, שהפך לקונצורציום ענק שחלש על כל המשק. שלוש שנים לפני שנולד רכשה המשפחה ממדינת ישראל את השליטה במפעל המלח - מפעל מצליח שחברת יק"א הקימה בשנות ה-20 בחולות עתלית כדי לספק עבודה לעולים החלוצים, ונחשב עד היום ליצרן המלח המוביל בישראל. בחלוף השנים נכנסה המשפחה גם לעסקי נדל"ן בארץ ובחו"ל, ולאחר מכן - גם לתחום התקשורת והתשתיות. אבל את הקפיצה הגדולה ביותר היא עשתה ב-1997, כאשר רכשה מהמדינה, יחד עם תד אריסון - אביה של שרי - את גרעין השליטה בבנק הפועלים.

דנקנר נולד ב-1960 בחיפה, שירת כמפקד טנק בשריון ולמד מינהל עסקים באוניברסיטת מסצ'וסטס היוקרתית בבוסטון, ארה"ב. מאז לימודיו ועד לפני כשנתיים - עבד תמיד בעסק המשפחתי. "הבנאדם ממש לא צפונבון טיפוסי", מתארת מכרה ותיקה, "הוא גדל בחיפה ובעתלית, איש של טיולים, שיותר מכל דבר אחר אוהב לנסוע לנופש בצימר עם ארבעת ילדיו. הוא יכל להיות איש מאושר גם אם לא היה לו גרוש על הנשמה. יותר משהעסק המשפחתי סידר אותו בחיים, הוא ישב כעול על צווארו".

יחד עם ההון והאחריות, ליוו את דנקנר מתחילת פעילותו העסקית צרות עם הרשויות. פעילותו בראשות חברת תעשיות מלח סיבכה אותו עם רשות ההגבלים העסקיים. החברה, המוגדרת כמונופול בתחום המלח, הגיעה בשנת 1999 להסדר עם חברה קפריסאית שייצאה מלח לישראל, לפיו היא תהפוך לסוכנת של תעשיות מלח ותפסיק למכור מלח לארץ. חקירה של רשות ההגבלים קבעה כי העסקה הייתה הסדר כובל והממונה על ההגבלים, רונית קן, הורתה לחברה להפסיק אותו.

עם רכישת הבנק, התמנה דני דנקנר לסגן יו"ר הבנק מטעם משפחת דנקנר וליו"ר ועדת ההשקעות של הבנק - האיש שמחליט כמה אשראי הבנק ייתן ולמי. המינוי לא מצא חן מלכתחילה בעיני הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל, שסבר שלבעלי שליטה בבנק אסור להיות בעלי תפקיד. הוויכוח נמשך חמש שנים, עד שב-2004 נמצאה פשרה: דני דנקנר התפטר מתפקיד סגן היו"ר ובמקום זאת התמנה ליו"ר חברת פועלים שוקי הון ויו"ר חברת האשראי ישראכרט.

רכישת הבנק השאירה את המשפחה ממונפת עד צוואר, ובמשך השנים שלאחר מכן היא נכנסה ויצאה מעסקים שונים כדי להחזיר את הלוואותיה. בינתיים, בשנת 2002 חל פיצול בקבוצה: יצחק דנקנר, אחד האחים, ונוחי דנקנר - בנו של יצחק, ובן דודו של דני דנקנר - מכר את חלקו במפעל המלח ובבנק.

נוחי דנקנר השתמש בכסף כדי לעשות את אחת העסקאות הגדולות בתולדות המשק - עסקת אי.די.בי, שבה הוא רכש ממשפחת רקנאטי את הקונצרן, המחזיק כיום בשליטתו את סלקום, שופרסל, כור, נשר, מכתשים אגן ועוד ועוד. ובעוד נוחי דנקנר קונה וקונה - שאר המשפחה בעיקר מכרה.

מדוע הודח דני דנקנר?

עסקי הנדל"ן של המשפחה, שהוחזקו במסגרת דנקנר השקעות, נמכרו ליצחק תשובה. במהלך השנים היא הייתה שותפה בחברת הכבלים מת"ב, אך גם זה אחזקה זו נמכרה. המשפחה מחזיקה עד היום את חברת הנדל"ן אלרן, שבבעלותה נדל"ן בישראל ובחו"ל. הנכס העיקרי של המשפחה נשאר חברת ההשקעות תעשיות מלח, המחזיקה במפעל המלח עצמו ובמחצית גרעין השליטה בפועלים. אבל בסופו של דבר, ב-2007, גם תעשיות מלח נמכרה לשרי אריסון, ואיתה - מניות הבנק.

מכירת החיסול הזאת שימשה עבור דני דנקנר כקרש קפיצה. מאחר וכבר לא היה בעל שליטה בפועלים, הוא קיבל הכשר למלא כל תפקיד בבנק. אריסון השתמשה בכך כדי לגמול למשפחה על מכירת המניות, ומינתה את דנקנר ליו"ר. בשנתיים הבאות, נראה היה שהכל מתנהל למישרין. אבל אז בא המשבר הכלכלי, ואיתו - משבר אשראי בבנקאות העולמית, ירידה בהון העצמי של הבנקים, השקעות שהתגלו כמסוכנות, חקירות פנימיות, ובעיקר - צרות עם הרשויות והרגולטורים.

מאז פרוץ המשבר, ניהל המפקח על הבנקים, רוני חזקיהו, קמפיין אגרסיבי להדחת דני דנקנר מתפקיד היו"ר - למרות שזה כבר איבד את ייחוסו המשפחתי. הסיבה לכך לא פורסמה מעולם. היו בצמרת המשק מי שטענו כי הסיבה לכך היא רצונו של הבוס של חזקיהו - נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר - לנטרל את אריסון, באמצעות הדחת "האיש שלה" מעמדת מפתח. פישר, נטען, מפחד משיגיונותיה המיסטיים של בעלת השליטה, ולכן ביצע הלאמה דה-פאקטו של הבנק באמצעות הדחת היו"ר.

לכאורה, נדמה שכעת יצא המרצע מן השק: ההסבר הכמעט מתבקש להדחתו של דנקנר היה אמור להיות החקירות נגדו. אך מסתבר שזאת לא הסיבה. פישר רודף את דנקנר מסיבה אחרת, נוספת, שגורם בכיר המעורה בפרשה הסבוכה הגדיר אותו כ"עוד יותר גרוע מהחקירה נגד דנקנר".

סביר להניח שבשלב כלשהו המסתורין יתפוגג והציבור יידע מה הבעיה עם האיש שהיה אמור לשמור בשבילו על כל כך הרבה כסף. ייתכן שזה יקרה אחרי שנדע אם האיש הזה אכן מעל באמון האדיר שניתן לו ועשה בכסף הזה לכיסו שלא כדין, או שמדובר בחשדות שווא שנופחו על ידי גורמים עויינים לדנקנר.

כך או כך, את הנכס האיתן ביותר שלו - אמונה של אריסון - הוא לא איבד גם אחרי הפרשה הזאת. בעלת השליטה בפועלים, שמינתה אותו למנכ"ל חברת ההשקעות הפרטית שלה, הודיעה שאין לה שום כוונה להדיח אותו מהתפקיד. נראה שגם כאשר דנקנר מנוטרל מכל עמדת כוח ומסובך בחשד לשחיתות, אריסון אינה מוותרת על קרבתו ואינה מוכנה לפגוע במעמדו, ביוקרתו ובשכרו. לפי שעה.