ככה זה כשנותנים לבחורה לארגן מסיבת רווקים

בבוקר יום שישי, בשעה ששייכת רק למתרגלי יוגה ומדיטציה למיניהם, התעוררתי מצפצוף הפלאפון שבישר על הודעת sms חדשה. בעיניים טרוטות גיששתי אחר הפלאפון, ובדרך אליו שברתי כוס מים שניצבה על השידה ליד המיטה. בעודי מקללת קללות בוקר עסיסיות, מצאתי את הפלאפון וקראתי את ההודעה הכי פחות רומנטית שקראתי בחיי: "נוגה ואני החלטנו להתחתן. תשריינו את ה-15.4. דודי".

דודי הוא הידיד היוגיסט שלי מהודו והוא גם ההפך הגמור ממני - הוא לא אוהב להרבות במילים, הוא לא אוהב להתרגש, הוא לא אוהב שוקולד, וכשהוא מחליט להתחתן, הוא לא מתקשר לכל חבריו ואומר להם: "נחשו מה? אני מתחתנת!!! אהההההה!", אלא פשוט שולח sms קצר, לקוני ונטול כל חשיפת רגשות שהיא.

כעבור שלוש שעות, כשהתעוררתי מחדש בשעה הגיונית יותר, התקשרתי לדודי נלהבת וחדורת מוטיבציה לשמוע פרטים: "מי הציע למי? איך? מתי? טבעת? בכי? אהההההה!".

דודי כמובן לא סיפק את הסחורה, אבל אמר שהוא כבר חשב על תפקיד בשבילי.

"בטח, כל דבר", שמחתי וחשבתי שהם בטח רוצים שאבוא איתם לטעימות. זו משימה שתפורה עלי!

"את תהיי המארגנת של מסיבת הרווקים שלי", אמר דודי.

שתיקה.

"הלו?".

"כן, כן, אני שומעת. אני פשוט תוהה אם אתה יודע עם מי אתה מדבר. אולי יש לי קול גברי על הבוקר ואתה חושב שאני אחד החברים שלך?".

"א', כבר לא בוקר, צהריים עכשיו. ב', אני יודע בדיוק עם מי אני מדבר ואני רוצה שתארגני לי את מסיבת הרווקים שלי".

לא בבית ספרנו (צילום: עמרי אילת)

"אבל למה?", כל כך קיוויתי שהוא בכל זאת מתבלבל.

"כי את טובה בדברים האלה".

"אבל דודי, אני בת!", זרקתי את הקלף האחרון שהיה לי.

דודי ניתק, כרגיל מבלי שחיכה לשמוע אותי אומרת "ביי", ואני נותרתי לשבת מבולבלת.

זה היה הרגע להיוועץ במירב, חברתי הטובה והיועצת לענייני מצבים בלתי פתירים בעליל. מירב, עניינית ומהירת מחשבה כהרגלה, אמרה לי: "מה הבעיה? דודי הוא אדם מחושב, והוא נתן לך תפקיד מתוך הבנה ברורה לאיזה מין את משתייכת".

הרעיון של מירב דווקא מצא חן בעיניי. לא עוד מסיבות רווקים סליזיות עם חשפניות ובשר אדום מטפטף! מעתה, ישחקו דודי והגברים בחייו משחקי מסיבות רווקות כמו "חבילה עוברת" ויאכלו קישים, סלט עלי בייבי ומאפים מתוקים. הו כן, זו תהיה הנקמה שלי בכל המין הגברי על שנים של דיכוי והשפלה של נשים!

נדמה שעצם המחשבה, שיהיה עליהם לשחק משחקים שדורשים להעלות זכרונות ולדבר על עצמם עוררה בחבריו של דודי היסטריה קלה. מרגע ששיגרתי להם מייל שפרט את התוכנית האמנותית לליל מסיבת הרווקים, התמלאה תיבת הדואר הנכנס שלי במיני רעיונות שונים ומשונים לגבי הפעלות אלטרנטיביות: טיולי טרקטורונים, א"ש לילה בחולות ראשל"צ, ערב מבוכים ודרקונים וטורניר כדורגל שולחן. אך אני הייתי נחושה להעביר את דודי וחבריו חוויה נשית מכוננת וסירבתי לשנות את התוכנית.

הרעיון היחיד שהסכמתי לקבל היה של ארז, חבר של דודי, שהציע לערוך את מסיבת הרווקים בחצר הבית שלו בפרדס חנה ולהדליק שם מדורה. "צריך לנכש קצת עשבים שוטים, אבל זו לא עבודה קשה. נאסוף כמה גברים ונשתלט על זה בשעה", אמר ארז בחשיבות עצמית גברית.

בבוקר יום מסיבת הרווקים קבענו להיפגש, ארבעה גברים ואני, כדי לנכש את העשבים מחצרו של ארז. כשהגעתי לחצר חשכו עיניי. "מעט העשבים השוטים" שהוא דיבר עליהם היו אלפי קוצים אכזריים וצהובים, שגבוהים ממני בראש. ואם לא די בכך, שני החברים שהיו אמורים להגיע ולעזור לנו בפינוי השטח התקשרו ואמרו שהם נתקעו עם האוטו ביציאה מתל-אביב.

אחזנו באתי חפירה והתחלנו להילחם בקוצים

כמו שני מייבשי ביצות, אחזנו באתי חפירה והתחלנו להילחם בקוצים. כעבור חמש דקות, שמעתי את ארז צועק. הוא ורגלו המדממת, צלעו אל תוך הבית כדי לשים תחבושת ואני נותרתי לבד במערכה מול שדה הקוצים.

כשסופסוף סיימתי לנקות את החצר של ארז מכל הרעות החולות, השמש כבר עמדה במרכז השמיים ואגלי הזיעה שלי לא היו מביישים אף שחקן כדורגל. ארז אמר שהוא נורא מצטער, אבל ממש קשה לו להזיז את הרגל והוא לא יוכל לאסוף איתי קרשים למדורה. שני החברים שהיו אמורים לעזור לנו נורא הצטערו גם הם, אבל הם בדיוק עם האוטו במוסך, זה ייקח קצת זמן, הם לא יוכלו להגיע בקרוב.

נרגנת, עצבנית ומזיעה, יצאתי לחפש קרשים ברחבי פרדס חנה. צהריים הפכו לדמדומים ואני עדיין סחבתי קרשים בעגלה של סופר לחצר של ארז ותהיתי לעצמי: איפה איפה הם, הבחורים ההם, עם השרירים והסרבל, עם הטוריה והשבריה, למה כבר לא רואים אותם?!

במשך כל אותו יום סיזיפי, לא הספקתי לאכול ולהתקלח, והעובדה שהייתי אשה יחידה בקרב תשעה גברים ונראיתי כמו מי שנמצאה מתחת להריסות של רעידת אדמה לא הסבה לי נחת.

"נעשה משחק היכרות קצר וניגש ישר לאוכל", חשבתי וקצת הצטערתי על כך שהכרזתי על ארוחה צמחונית במקום איזה סטייק מדמם על האש. אחרי עבודה כל-כך פיזית, למי יש כוח לסלט?

משחק הפתיחה אמור היה להיות זריז: כל אחד בתורו התבקש להציג את עצמו ולספר על הפעם הראשונה שפגש בדודי. אורי, שמכיר את דודי מבית הספר היסודי, ביקש להיות ראשון והחל להעלות זכרונות ממגרש הכדורגל של ילדותם. "הבאים בתור בטח ידברו פחות", חשבתי בתקווה, אך לתדהמתי, גם החבר הבא של דודי, מתקופת התיכון, פתח את פיו ולא סגר אותו במשך דקות ארוכות ורעבות, בהן סיפר בפרוטרוט על כל משחקי המבוכים והדרקונים שנהגו לשחק יחד, מחופשים ולמכשפים וטרולים. כך, אחד אחרי השני, סיפרו חבריו של דודי בפרטי פרטים כיצד הם הכירו אותו. בשלב הזה התחלתי לבהות ולדמיין את עדת הגברים מסביב כנתחי בשר עסיסיים, בעודי משתעשעת בהזיות כיצד אני נוגסת בהם בתוך פיתה.

בסיום הארוחה לא היתה לי ברירה אלא לתקוע גרעפס

סופסוף סיימו הגברים להעלות זכרונות ולהזיל ריר על מחוזות ומשחקי ילדותם והגיע הזמן לאכול. התנפלתי על האוכל כמו לביאה, העמסתי על הצלחת את כל ארבעת סוגי הקישים, עליהם שפכתי בנדיבות עלי בייבי, וכשכל אלו אזלו (לאחר שלקחתי מהם עוד פעמיים), גירדתי את השאריות מתוך המגשים ושתיתי את מיצי הסלט הנותרים היישר מהקערה. גם בעוגות לא בחלתי וזריתי לי קצפת לתוך הפה, מהמכל שנועד לקשט את עוגת השוקולד החמה. תוך כדי שתיתי חצי ליטר בירה, ובסיום הארוחה לא היתה לי ברירה אלא לתקוע גרעפס קולני ודוחה, שגרם לכל עדיני הנפש, חבריו של דודי, להביט בי בתימהון ולשאול אם שבעתי, לאחר שנלחמתי איתם (וניצחתי), על כל פירור.

את שאר המשחקים לא שרדתי; חשתי מותשת והייתי חייבת לשכב על הספה של דודי ולעצום את העיניים. בטרם נרדמתי שמעתי את דודי וחבריו מעבירים ביניהם את "החבילה העוברת" תוך כדי צחקוקים והעלאת זכרונות. עצמתי את עיניי בעוד דודי מתרגש לו ברקע, נדמה לי שאפילו ראיתי אותו מזיל דמעה.

• באדיבות אתר "מתחתנים"