יעל מצטלמת ומפליגה למחוזות אובדניים

את אלון ליבנה פגשתי לראשונה במסדרונות העלובים של השלב הרביעי לאודישנים של פרויקט מסלול, גרסת המזה"ת. אני הייתי אוחצ' דמויית שקית טוגנים שלא הצליחה להשחיל חוט למכונה תעשייתית (כוס אימא של המפיקה שאמרה שאין לי מה לדאוג ולא נצטרך להשחיל למכונה תעשייתית!), והוא היה ערימת כריזמה דקיקה ומעוררת פלצות. כן, הרבה לפני התוכנית הוא כבר נראה כמו נסיך מחוצף, החרא הקטן. לפני כחודש, ליבנה פנה אליי והציע לתפור לי שמלה. יש שיכנו את הפנייה המספקת הזאת סגירת מעגל. אבל בעיניי הפרובינציאליות, מדובר בלא פחות מצדק פואטי.

כדי לתעד את הרגע, ושלא יהיה לכם ספק שחשתי מינימום נינה טייב, התארגנתי על הפקת אופנה קטנה. הלכתי על מוטיב מסיבת תה עם רפרנסים לאליסה בארץ הפלאות. הכי טים ברטון/קסטרו שיק. בקיצר, מתישהו בסביבות אחת בלילה,

 כשהגיעו אליי התמונות, נחנקתי. ליבנה, הדוק, מתוח וארור שכמותו, יצא הורס על. אני, לעומתו, נראיתי כאילו ילד בן שש ניסה לשחזר ציור של רובנס מעל לגלויה של סלבדור דאלי. במילים אחרות, כמו ביצת עין רקובה ודולפת. סססעממאאק. מילא שהוא כיכב באודישנים וניצח בתוכנית, אבל זה הטור המזדיין שלי, וגם כאן החרא הקטן יוצא יותר טוב ממני?!

אני משערת שאנשים נאורים כמוכם היו מתארגנים מיד על איזה מנוי סימבולי ל"הולמס פלייס". אבל אני, ואתם רשאים לכנות אותי שמנה קלישאתית, ניגשתי מיד למטבח ופרגנתי טוסט גבינה צהובה עם קבנוס. לעורקים, בינתיים, שלום.

ידעתי שהתמונות ייצאו נורא, כי הרגשתי נורא כשהצטלמתי. ועדיין, הממשות של הצפייה בהן, אתמול באחת בלילה, זעזעה אותי עמוקות. דבר ראשון, איפה הפוטושופ שהבטיחו לי? ותהיו בשקט אתם עם צדקנות הפוטושופ שלכם. מעולם לא הצהרתי שאני נגד פוטושופ, להיפך. כשאני מצטלמת לא חשוב לי לצאת צודקת, חשוב לי לצאת יפה.

הצילומים היו חוויה טראומטית לגמרי. מסוג הסיטואציות שבהן כל מה שיכול להשתבש – משתבש. שעה וחצי לפני הצילום גילינו שלאף אחד אין מושג איפה השמלה, החום הרס לי את הפן, והספסל היחיד שהתגלה כמתאים לצילום היה תלוי על שני מסמרים ואיים לכרוע תחת נטל ישבני. נורא רציתי לצאת בובת וינטג' רומנטית בתמונות האלו. אבל מר ליבנה והצלם היקר נועם החליטו שמבחינתם הכי מאאגניב זה לעשות צילומי פריק-שואו שלי מתנפלת על קאפקייקס, תוך שאלון מביט מהצד, כולו כחוש ונחרד מהסיטואציה. לשם האותנטיות, בשלב מסוים אלון אפילו דחף לי לפה קאפקייק שאשכרה נשאר לי תלוי על השיניים. כן, ברוב התמונות רואים את אלון קולע לי קאפקייקס ללוע א-לה דודו טופז בימי הזוהר, ואותי, רפוסת סנטרים ואדמומית מייאוש, מנסה להעמיד פנים שהסיטואציה נורא מגניבה ומבדחת בעיניי.

את מטורפת, אתה חתיך. יעל, אלון וקאפקייק ייצוגי (צילום: נועם שחר; איפור: יעל יעקובי)

האירוע ריגרס אותי לתחושות ישנות ורעות ממש. במשך שנים הרגשתי שאני קריקטורה נואשת של אישה. הרגשתי שבכלל נולדתי גבר גמלוני ומכונם שנורא רוצה להיות אישה אבל כולם קולטים את הזיוף ולא מבינים באיזה סרט סוריאליסטי הוא חי. גבר בתחפושת של אישה. גרוטסקה. ועכשיו זה הטור שלי. והצילומים שלי. ואני היחידה שאמורה לצאת הכי מושלמת וכוסית על-חלל. ושוב אני מרגישה כמו טרנסג'נדר בארון, נלעג, מפוטם ודחוי.

זרמתי עם אלון ונועם, כי אלון מהמם, ונועם החמוד הגיע לצלם בהתנדבות, ובאופן כללי כולם בהפקה נורא התגייסו והשתדלו למעני. וגם כי לא נעים. לא רוצה לצאת מחרבנת המסיבות שלא יודעת לעשות צחוקים הפוך על הפוך עם החבר'ה.

לפני כמה שבועות התראיינתי לתוכנית הטלוויזיה העלובה של שי שטרן. לא הכרתי את התוכנית, וכמו מגה חובבנית גם לא טרחתי לבדוק במה מדובר לפני

 שהסכמתי. מצאתי את עצמי יושבת ליד בחור כחוש, משעמם ובעל הומור לארי דיוויד אנכרוניסטי מהניינטיז, שאומר לי שאני עלובה בעיניו ושהוא לא רואה אותי ממטר. זרמתי איתו. במקום להפוך את השולחן ולומר להם "חבר'ה, לא מתאים לי הדאחקות על חשבוני ולא מתאים לי להיות בתוכנית שלכם על תקן אזוטריה", ספגתי את זה כמו הלביאה הסרקסטית ולמודת הקרבות שהורגלתי להיות. בעצם, זו לא לגמרי הסיבה. האמת היא שבסיטואציות כאלו אני כל כך לא מאמינה שזה קורה לי שאני פשוט הופכת למין במבי המום מול פנסי משאית, מנתקת את עצמי מהגוף כמו על כיסא של גינקולוג ומחכה שהכל ייגמר. אף פעם לא הצלחתי לשים סוף לסיטואציות האלו בלייב, אני לא יודעת למה. אח"כ, כמו תמיד, אני מרגישה מחוללת.

וכמובן, על מנת לדחוס לפי המתפקע דובדבן קטן לסיום, בבוקר קיבלתי לידיי את גיליון "זמנים מודרניים" עם תמונתי שלי, כזרג לחוץ על השער וכקיפול נייר קופסתי דמוי חנה לסלאו בכפולה של הבפנים. התגובה הראשונית שלי הייתה לרצות לחתוך את הוורידים. הון עתק ושנות אינספור שהלכו על קואצ'ינג, פסיכותרפיה וכדורים ירדו לטמיון. אגב, אם אני קופצת מעזריאלי ובטעות נוחתת על מישהו, אלוהים מחשב לי את הקראמה של כל האירוע כרצח או כהתאבדות?

בכל אופן, תכננתי לעשות פה אחלה טור סוזי מנקס אינטלקטואלי פלוס ראיון איכותי עם ליבנה-בוי על מקורות ההשראה שלו, התוכניות לעתיד ולמה הוא ויתר על חנות חינם ב"ארנה". אבל אתם יודעים, ליידיס שמנות פירסט, מעצבים מצליחים אפטר.

בברכת "הו אלוהים מתי יהיה לי מספיק כסף לעשות דיאטת קוק, כי חוץ מזה כנראה כלום כבר לא יעבוד",

יעל

רוצים עוד? לכל הטורים של יעל

קאפקייקס באדיבות I heart cupcakes, בן יהודה 115 ת"א; שרשרת פפיון: TAMARA; תודה לטל ושרון מקפה ביזאר, בן יהודה 150 ת"א