חיים בעבר
מצעדי המכירות בחו"ל שוב נשטפים באלבומי חידושים מצליחים. לדעת שרון מולדאבי, יש לכך שלוש סיבות: אמנותית, כלכלית ודמוגרפית. ואולי זה פשוט מפני שרמת המלודיות בפופ בשפל
סוזן בויל ופיטר גבריאל, רוד סטיוארט ושרלין ספיטרי, בארי מנילו וג'וני קאש ז"ל מככבים לאחרונה במכירות האלבומים בחו"ל, עם אלבומים שכולם חידושים לשירי אחרים. הפליימינג ליפס חידשו לאחרונה במלואו את "הצד האפל של הירח" של הפינק פלויד, ובק החל בסדרת הקלטות בהן, כמו הפליימינג ליפס, הוא מחדש לא שירים כי אם אלבומי מופת שלמים.
החידושים משתלטים על הפופ העכשווי, ויש לכך שלוש סיבות מרכזיות: אמנותית, כלכלית ודמוגרפית. נתחיל דווקא מהאחרונה: כבר בעשור שעבר, עם הזינוק בהצלחת תחרויות חידושי השירים נוסח "אמריקן איידול", תשומת האוזן העולמית נשטפה בעקביות בביצועי קולות צעירים לשירים ותיקים.
רוד סטיוארט. מצליח מחדש בזכות החידושים (צילום: AP)
אבל רשימת האמנים המובאת למעלה דווקא אינה מורכבת ממוזיקאים הפונים לקהלי ילדים ונוער, להיפך. סוזן בויל, יוצאת תחרות שכזאת, מוכרת מיליונים דווקא מפני שהקהל אליו היא ושיריה פונים מורכב ברובו ממבוגרים.
הקונים הנאמנים
בני הארבעים ומעלה הם הדור האחרון של חובבי מוזיקה שגדלו על הרגלי תשלום עבור תקליטים ודיסקים כמוצרים קשיחים ,להבדיל מהורדות, משולמות או לא, של מוזיקה מהרשת. הקהלים הללו פחות רודפים אחר החידושים האחרונים בפופ. יותר מכך, הם זקוקים נפשית להיות מוזנים בלא מעט נוסטלגיה מעברם. והמבוגרים האלה הם הקונים הכי נאמנים ואמינים שנותרו לתעשיית המוזיקה הישנה.
האלבום של סוזן בויל. תחרות צעירה, קהל מבוגר
מי שזיהה לפני שבע שנים את מכרה הזהב המסחרי שנמצא במקום בו השירים הותיקים יפגשו מחדש באמנים הותיקים היה קלייב דייוויס. דייוויס, מבכירי תעשיית ההקלטות האמריקנית, הינדס לשני לקוחות שלו, רוד סטיוארט וברי מנילו, קאמבקים מצליחים מאוד באלבומים שכולם חידושים. סטיוארט, שיופיע אצלנו הקיץ, היה בעברו זמר אדיר, אבל בשנים האחרונות חירב בשיטתיות קלאסיקות פופ, נשמה ורוק בסדרה בת ארבעה אלבומים בשם "Great American Songbook", שהפכו להכי נמכרים שלו באמריקה.
למנילו, דייוויס שידך שירים שנאספו בעיקר לפי עשורים, וגם הוא מכר מיליוני עותקים מכל אחת מהמהדורות. ולמרות שסטיוארט ומנילו היו בעברם מחברי שירים מצליחים, דייוויס תפר עבורם את החבילות הנוכחיות כפתרונות לא רק לאפשרות לארוז עבור הקהל קולות מוכרים עם שירים מוכרים, אלא גם להעלמת בעיה רצינית אצל האמנים עצמם: התייבשות או הידלדלות מעייני היצירה שלהם.
אלבומי חידושים היוו בעבר תחנות התרעננות זמניות ללא מעט אנשים, למשל בראשית האלף לג'ורג' מייקל ולבריאן פרי, ובדוגמה טריה אצל פיטר גבריאל, שלא הוציא אלבום משירים חדשים כבר שמונה שנים. כמובן, ישנן לא מעט שאיפות אמנותיות נאצלות שאמן יכול לממש בבחירה ביצירת אלבומים שכולם חידושים, ואת השיא האמנותי בסוג היצירה הזה בפופ המודרני הציבו הצמד ג'וני קאש וריק רובין.
סמוקי רובינסון. גרסאות מופתיות, כשלון מסחרי (צילום: Gettyimages)
לפני עידן הרוק ותפיסת מבצע הפופ כיוצר של שיריו, מרבית תעשיית הפופ נשענה על זמרים ששבים אינספור פעמים לשירים בולטים, ישנים או חדשים. אבל בוב דילן והביטלס והרולינג סטונס עיצבו גם את הגישה השלטת לחידושים בעידן הרוק, שהפכה לשגרה עד לסדרת "הקלטות אמריקניות" של קאש ורובין. דילן והביטלס והסטונס בשנות השישים וגם, לדוגמה, דיוויד בואי בשנות השבעים, חידשו בעיקר שירים מהדורות שקדמו להם. בכך הם הצדיעו למורשתם, וחצבו ממנה השראה, וגם סימנו לאוהדיהם את המיקומים לחפור בהם אוצרות מהעבר.
אבל קאש את רובין הציגו אמן וותיק שמחדש גם שירים של הדורות הצעירים. ולתפיסה הזו, החדשנית לזמנה, היה חלק חשוב בהישגים האמנותיים בסדרת "הקלטות אמריקניות". גבריאל עשה משהו דומה באלבומו החדש, כשבחר גם שירי יוצרים צעירים שבאו אחריו. אבל סטיוארט ומנילו, לדוגמה, שהשיקולים מאחורי הפרויקטים שלהם עסקיים טהורים, דבקים בטהרת הקלאסיקות מהעבר. ולהבדיל מהם, היו בשנים האחרונות אלבומי חידושים איכותיים, למשל של סמוקי רובינסון וקייטנו ולוזו, שכללו כמה גרסאות מופתיות אבל נכשלו מסחרית.
מלבד אלבומי האמן הסדירים, תעשיית החידושים העכשווית כוללת גם המון שירים מחודשים במצעדים, שמייעדים שירים ישנים לאוזניים צעירות, וכן פרויקטים רב פעמיים כ"נובל ווג" הצרפתים וסדרת "בוסה אנד מארלי/ביטלס/סטונס וכו'" של חבורת מפיקים ארגנטינאיים. כולם חולבים את קטלוג שירי העבר לצרכיהם.
היכן המלודיסטים?
אין דרך לחמוק ממה שאומרת אינפלציית החידושים על החסך הנוכחי בפופ. מעשור לעשור רמת ההלחנה בפופ המערבי יורדת. אם נבדוק את כל להיטי המצעדים משנות השישים והלאה, נגלה הידרדרות עקבית באיכות ההלחנה. בשנות השישים השירים היו, בהכללה, קצרים יותר, אבל כל לחן כלל הרבה חלקים מלודיים. אצל מלודיסטים ענקיים ומאוחרים יחסית, כמו אבבא והבי ג'יז, עוד ניתן למצוא שירים שמנגינותיהם עשירות, מפותלות ועתירות בשיאים ובהמצאות. לשירים כמו "Dancing Queen" או "Night Fever", יש בכל אחד למעלה מחמישה חלקים מלודיים מובילים וזכירים. וזה דבר שאנשים כמו ברט בכרך או שלישיית הכותבים הבולטים של מוטאון, הולנד-דוזייר-הולנד יצרו בעקביות בשנות השישים.
היום נדיר למצוא להיטים גדולים עם יותר משניים, מקסימום שלושה, רעיונות מלודיים חזקים. את הסיבות להצטמקות הלחנים אולי נפרט בהזדמנות אחרת, אבל הגודש בחידושים לשירים מהעבר נובע גם מגעגוע אנושי וטבעי של האוזניים והנפש למנגינות בשרניות באמת. כאלו שמעשור לעשור הופכות בפופ האנגלוסכסי ליותר נדירות.
