עשר זה לפעמים בלתי מספיק

בבית משפחתה של אמי, הכסף היה במשורה. בימי ילדותה, כך ספרה לי, העמידו הוריה את אחד משלושת חדרי הדירה שנרכשה אך בקושי בדמי מפתח, לרשות משפחה נוספת בת חמש נפשות תמורת שכר חודשי. דמי השכירות אפשרו נשימה מסוימת ובימי הצנע, כל לירה היתה מכוונת מטרה.

למרות המחסור, נהגו הוריה לקמץ מימין ומשמאל, להפריש מעֲשר ולצרף לירה ללירה, כדי שאחת לכמה זמן יוכלו לקחת את מי מילדיהם לקונצרט או לתיאטרון. זאת מתוך אמונה שחינוך נאות כולל גם הקניית הרגלי צפייה מעשירים וחשיפה לעולמות אחרים רחוקים מהיומיום.

אלברט אילוז כאלוויס פרסלי בתיאטרונטו (צילום: שליו מן)

תאשימו את הגנטיקה, אבל גם בעיניי רכישת תרבות וידע שווה ויתורים ושינויים בסדר העדיפויות לא רק ברמת המאקרו – קרי החלטות מדיניות וממשלתיות בעניין – אלא גם ברמת המיקרו, בארבע אמות המשפחה הגרעינית.

אז נכון, הדיון על צורך במחירי מינימום לספרים בשפה העברית כבר לא חדש. אבל רק אתמול (ד') סערה וועדת השרים לענייני חקיקה בוויכוח נוקב על הצעות החוק להגנה על הספרות והסופרים העבריים. באם יעברו הצעות החוק או יידַחו, קשֶה לחמוק מתחושה חמצמצה, שמתלווה לרכישתו של ספר ב-10 שקלים - מחיר שמבזה הן את העושים במלאכת הכתיבה ובעקיפין גם את חובבי המילה הכתובה.

שוק חופשי מיטיב עם הצרכנים, זה נכון לכאורה, אך לעתים צריכה החברה להגן על עולמות שאם לא תעשה כן עלולים להיכחד כמו גם על ערכים שנשחקים. בטווח הרחוק, היעדר קביעת גבול תחתון של מחירים, עלול להפוך את הספר לעוד מוצר צריכה כמו טלפון נייד, כדורגל או ארטיק ולהוביל כותבים מוכשרים רבים אל מחוזות אחרים, שליד הסִפְרוּת, כאלה שיאפשרו להם פרנסה ראויה.

הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות

במקביל לדיון בוועדת השרים שנערך בירושלים, הודיע באותו היום ממש יעקב אגמון, מייסד ומנהל התיאטרונטו, כי השנה לרגל חגיגות ה-20 יימכרו כרטיסי הצגות הפסטיבל בסכום סמלי של 10 שקלים. אין ספק שכוונתו של אגמון, לשעבר מנכ"ל תיאטרון הבימה ואחד המפיקים הוותיקים בישראל, היתה לטובה.

אגמון, כמו הממונה על ההגבלים העסקיים שיצאה בחירוף נפש נגד הצעות החוק להגנת הספרים, מאמין שמחירים נמוכים יפתחו שערים לקהל רב שאין ידו משגת. אולי, אבל האם כרטיס ששוויו 10 הודעות SMS אינו דוחק לשוליים את השחקן, המחזאי, המעבד, הבמאי, איש הסאונד, התפאורן, מעצב התנועה, מעצב התאורה, מעצב התלבושות ושאר העושים במלאכת התיאטרון? מה אומר מחיר הכרטיס, שעלותו פחותה ממנת פלאפל, על יכולתם שלהם להביא הביתה אחרי חודשים של עבודה, שכר ראוי? האם אין המחיר הנמוך הופך את רוכשי הכרטיסים בעל כורחם שותפים לעושק וניצול של אמנים?

"מה שבא בקלות, באותה הקלות ייעלם", שר שלום חנוך. הוא צודק. מחיר שווה לכל נפש אין משמעו הזניה, ויתור על ערכים, פשיטת רגל מוסרית, הפיכתה של התרבות למקבצת נדבות והפיכתם של אוהביה לפושטי יד. לפני שמנדבים את היצירה בשם ההמון, ראוי לחשוב האם החברה הישראלית יכולה להרשות לעצמה לשלם את מחיר הכרסום במעמדה של יצירה ראויה. תרבות להמונים או המוניות תרבותית, אולי זו השאלה.