טעות טראגית של השמאל הרדיקלי

פעילותו של השמאל הרדיקלי מושכת לאחרונה תשומת לב תקשורתית רבה, ועמה גם גל של ביקורת ציבורית המטיחה בו האשמות שונות. למרבה הצער, טיעוניו אינם זוכים לבחינה היסודית שלה הם ראויים. בחינה כזאת הייתה מוצאת בהם לא מעט נקודות למחשבה, שצריכות להטריד גם את הציוני האדוק ביותר. היא היתה חושפת גם השקפת עולם מבהילה, המעודדת פסימיות וניתוק במקום מעורבות.

טעות רווחת ממקמת את השמאל הציוני ואת השמאל הרדיקלי על אותו קו רצף פוליטי, משל הסתכם ההבדל ביניהם רק בעוצמת תמיכתם ברעיון כזה או אחר. אלא שבין שני המחנות פעורה תהום אידיאולוגית עמוקה. נקודת המחלוקת העיקרית נוגעת כמובן לזיהוי המשגה הטראגי שהביא לכאורה לזיהומה המוסרי של ישראל.

מנקודת המבט של השמאל הציוני, המשגה הזה הוא כיבושי 1967, השליטה המתמשכת באוכלוסייה הפלסטינית החיה בשטחים ומפעל ההתנחלויות שהוקם בהם. השמאל הרדיקלי, לעומת זאת, מאמין כי הבעיה נעוצה ביסודות הבניין הציוני עצמו. המדינה היהודית, כך הוא גורס, נולדה בחטא הקולוניאלי והיא מוסיפה להתקיים כישות נפשעת, המושתתת מבחינה אידיאולוגית ומבנית על הקיפוח ועל הניצול השיטתיים של כל אלה שאינם נמנים עם העילית היהודית, הגברית, האשכנזית והבורגנית, השולטת בה בפועל.

ואמנם, אי אפשר לפענח את התנהגותו של השמאל הרדיקלי מבלי לעמוד על התמורה הדרמטית שחלה בדרך בה הוא תופש את מעמדו של האדם ואת מקומו בעולם.

מאמצים פסימיות עמוקה

כזכור, לאורך תקופה ארוכה יחסית השמאל חרת על דגלו את המאבק לשחרור האנושות מכבלי הדעה הקדומה, הדיכוי הפוליטי והניצול הכלכלי. מתקני העולם הרדיקלים טיפחו חזון אוטופי של כינון גן עדן עלי אדמות: חברה אידיאלית שתנכש את העשבים השוטים של הלאום, המעמד, המגדר, הדת והגזע ותשכין שוויון מלא בין בני האדם. אלא שהחלום הזה נקבר בגולאגים הקפואים של העריצות הסובייטית, בשדות הקטל של קמבודיה, בבתי הכלא של צפון קוריאה ובסדנאות היזע של סין.

נוכח סירובם העיקש של הקפיטליזם הגלובלי ושל הלאומיות השנואה להסתלק מבמת ההיסטוריה, הפנה השמאל הרדיקלי עורף למשיחיות הפוליטית של ימים עברו, ואימץ עמדה המתאפיינת בפסימיות עמוקה. הוגי הדעות שלו מציירים מציאות דכאנית שבה האדם אינו ברייה אוטונומית, בעלת תבונה ורצון משלה, אלא קורבן פאסיבי של כוחות כבירים – המדינה, התאגידים, ה"שוק", תרבות הצריכה – המושלים בכל היבט של החיים.

השמאל האנטי ציוני גאה בטהרנות שלו, בעובדה שאינו מוכן להתפשר על עקרונות, אולם היסחפותו אל מחוץ למערכת שאת סיאובה הוא מוקיע עושה אותו לבלתי רלוונטי מבחינה מוסרית. אם ה"כיבוש" למשל מייצר עוולות – וגם אנשי ימין מובהקים יודו שהשליטה הצבאית בפלסטינים מסבה סבל רב לחפים מפשע – כי אז יש לפעול ללא לאות כדי להפחיתן ולצמצמן. זוהי עבודה מוסרית יומיומית, כפוית טובה ושוחקת, אבל הכרחית מאין כמותה.

אלא שהרדיקלים כנראה אינם רוצים לטבול את אצבעם בתבשיל המבעבע; הם מעדיפים לעמוד מן הצד ולדרוש את החלפת המתכון.