לידו תמיד הרגשתי קצת פחות. בן המלך ואני
בין כל סוגי האינטראקציה השונים תמיד ידעה הקנאה לחלחל כמו רעל במדרונות הנפש ולהפריד בין ידיים שלובות, מצליחה להפיל אימפריות ולשמור על חסימת עוצמתו של האדם. סיפור
"השטן נמצא בקנאה, לא בפרטים הקטנים", אמר לי פעם אדם איתו ביליתי תקופה ארוכה מחיי. במבט לאחור, בין כל סוגי האינטראקציה השונים תמיד ידעה הקנאה לחלחל כמו רעל במדרונות הנפש ולהפריד בין ידיים שלובות, מצליחה להפיל אימפריות ולשמור על חסימת עוצמתו של האדם כשהיא מונעת ממנו את הכוח שבאחדות. בין אם קנאת גבר אוהב לאשתו ובין אם זו הניצבת בין עמים ולאומים, קיימת גם אחת שאיננו נוהגים לחשוף או לדבר עליה, כזו שהאגו כמעט ואינו מרשה לנו להודות שהיא שם – קנאה בין גברים.
"מחר נצא לקרב", אמר לי בן המלך. ידו היתה מונחת על כתפי ומבטו עמוק בתוך עיניי. תמיד קינאתי בעיניו התכולות שהצליחו לחדור מעבר לכל שריון או מסיכה. הרגשתי שהעיניים שלי, החומות, כבויות לעומת אלו שלו. כשחייך חשף שיניים צחורות וישרות כמו יד האמן שנגעה בהן, וכשיצא מהבריכות בהן נהג להתרחץ מידי יום לא הצלחתי להתעלם ממבנה הגוף לו זכה, גוף שנראה כמו פסלי האלים. איכשהו, לידו תמיד הרגשתי קצת פחות.
"כשנחזור מנצחים, תהיה אתה המלווה שלי כשאשא את הנסיכה לאשתי", המשיך וידו התהדקה על כתפי. חייכתי אליו בחזרה, לא יכולתי להרשות לעצמי להגיב בדרך אחרת. חששתי לפצות פי פן יחוש את ריח היין ששתיתי בשעות האחרונות, לא רציתי שיידע שמחר אלחם לצידו כשאינני במיטבי. פחדתי להגיד לו מה אני חושב על המלחמה שהוא מנהל, על הסיבות שלה ועד כמה ברור לעיני כל שמחר נצא לקרב על מנת שיוכל לחזור כמנצח ולשאת נסיכה מארץ רחוקה לאשתו.
אני אדם מבולבל, והנטייה שלי היא גם לנטוע בלבול בקרב הסובבים אותי, זו הסיבה שבגינה אני תמיד שותק. לכן, כרגיל, לא אמרתי מילה ורק חייכתי חיוך ללא שיניים, מין עיקום קל של הפה ומבט אל תוך מרכז מצחו של הנסיך. לא רציתי להסתכל לו בעיניים. לא רציתי שיבחין בכך.
ידעתי שבדו-קרב לא אוּכל לו
עוד סיפור:
היא אמרה שהוא טייס במילואים, אז שלא אדאג
במי רדר
יעלי סיפרה לי הכל על העבודה שלה, ולאט לאט השמות של החברים והחברות שלה הפכו להיות בני בית אצלנו. החבר'ה האלו עבדו יחד, אכלו יחד, ולפעמים בילו יחד. ערב אחד, בעודנו מכורבלים מול הטלוויזיה עם קערת גלידה ענקית, אמרה לי יעלי שהיא חושבת שפזי מנסה להתחיל איתה
כעסתי עליו, על שהיה כה מוצלח סתם כך. על שנולד עם כפית של זהב בפיו ועל כך שבגלל המקום ממנו הגיע זכה להיות נסיך נערץ. משהו בי שנא אותו, חשבתי שמגיע לי להיות במקומו, אך לא העזתי להגיד זאת פן ישמע. פחדתי ממנו, כי על אף שבילה את רוב ימיו בשתיה ובעינוגים, ידעתי שבדו-קרב לא אוכל לו. אולי בגלל זה היה נסיך, אולי בגלל זה היה כה נערץ.
למרות הכל משהו בי לא נתן לי לא להילחם למענו בכל מאודי. כשחבשתי את הקסדה לראשי והתבוננתי בהשתקפותי במי הנהר ראיתי לוחם המתבונן אלי בחזרה. השריון שלי תמיד נצץ והחרב שלי היתה תמיד המצוחצחת ביותר מבין חברי הליגיון. הייתי חייב להיות הכי טוב, הכי חזק והכי מהיר תמיד. חדות המחשבה שלי ניצחה הכל עבורי, אך תמיד הייתי מקום שני לעומת בן המלך, הוא היה שם רק מעצם היותו.
כשיוצאים לקרב לכאורה נראית ההמולה צפויה, אך במבט מבפנים ניתן לזהות את אלו הרצים לאט יותר בכוונה, הלוחמים שדוהרים עם סוסיהם בזוית על מנת להימנע ממגע ראשון עם חיילי האויב.
עם כל קנאתי בנסיך ורצוני למצוא בו פגמים, הוא מעולם לא נמנה עם אותה קבוצת חיילים. כששופרי המלחמה נשמעו היה הוא הראשון לצעוק "אחריי", וכשסוסו הלבן בחוד חנית הכוח היה דוהר אל צבא שלם, כמו שוכח שאנחנו מאחוריו, כמו אומר אינו זקוק לנו. תמיד דהרתי אחריו כשאני מאיץ בסוס עליו רכבתי על מנת להגיע לפניו. כשנלחמתי לצידו לא פחדתי למות, פחדתי לא להצליח כמוהו.
הבוקר הגיע, אך אני התעוררתי זמן רב לפני הזריחה. לא יכולתי לישון, תמיד לפני צאתי לקרב שנתי היתה טרופה והחלומות היכו בי. תירצתי לעצמי שאם הייתי ישן היטב בוודאי הייתי מצליח יותר מהנסיך, לכן תמיד נהגתי לשתות יין אדום ביום שלפני הקרב. היין עזר לי להירדם, לחשוב פחות.
כשצבא רב מאחוריי צעדתי לצד סוס המלחמה שלי, סוס שחור כצבע הפחם ועל גבו אוכף אדום, סוס שלמד עם הזמן שכאשר אני מתיישב על גבו בקפיצה חדה פירוש הדבר שבעוד רגע נדהר קדימה אל תוך ערב רב של חיילים אבק ופחד אמיתי.
מרחוק יכולנו לראות חומות גבוהות וחיילים רצים ממקום למקום, קשתים טיפסו על החומות, ואף הצלחתי להבחין בבליסטראות מוסוות הנמתחות לאחור בנוף מגדלי העיר אליה התקרבנו בהליכה. כמה אירונית היא ההליכה האיטית הזו בשניות שלפני ההסתערות. מעולם לא הצלחתי להתרגל אליה.
בשבריר שנייה זינק הנסיך על סוסו הלבן ואני מיד אחריו על סוסי השחור, זה לצד זה היינו, תכול העיניים ואני, ומאחורינו צבא שלהם שאני מנהיג, אבל הנסיך הוא זה המנהיג אותי. כשחרבו מונפת אל על, כמו מנסה הוא לפלח את הרקיע, נתן את האות לתקיעה בשופר וצליל נמוך שפירושו הסתערות נישא בחלל האוויר. זעקות החיילים המסתערים והמתגוננים היו סביבי וחול המדבר נכנס אל עיניי, אך אני לא הסרתי מבטי ממנו, מחקה את צעדיו, כשהחשש היחידי שלי היה לא להצליח במשימה בה הוא יעמוד. אף פעם לא הבנתי כיצד אני מצליח לנהל מלחמה כשעיניי ומחשבתי נמצאות תמיד במקום אחר.
הקרב נגמר, ניצחנו, אחרת לא הייתי כותב את השורות האלה. חזרנו מותשים, סוחבים אחרינו את הפצועים ואת אילו שלא זכו רק להיפצע. הנסיך מעולם לא הסכים לזנוח חלק מצבאו מאחור, בין אם היה חי או מת. הערכתי אותו על תכונתו זו, אך לא הצלחתי באמת לפרגן לו, פשוט לא רציתי.
כשחזרנו אל עירנו נישא הנסיך בחתונה מפוארת, ואני עמדתי מאחוריו והייתי אני זה שהושיט את כתר תואר המלכות אל בחירת ליבו. בזמן שעם שלם שאג והריע, התבוננתי בה, כשמבטה הצטלב עם זה שלי השפלתי את עיניי במהירות וחשבתי עד כמה אני רוצה שתהיה שלי. באותו הרגע פשוט התחרטתי על שניצחנו בקרב ההוא ועל שלחמתי לצידו כדי שיוכל להיות איתה. הבנתי שלעד לא יזרום בי דם המלכים הכחול, אך לא הבנתי מדוע אינני מסתפק בזה האדום שלי.
לפנייה לכתב/ת 
היה הוא הראשון לצעוק "אחריי"
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
