החינוך החרדי שמאחורי כל ממ"ד

תחושה אמביוולנטית ליוותה אותי תוך כדי קריאת המאמר ב-ynet יהדות של ד"ר עליזה לביא הקורא לא לנטוש את החינוך הממלכתי-דתי לטובת מערכות מסתגרות יותר.

מצד אחד, הרגשתי הזדהות עמוקה עם המסר הכללי, אם הרצון לשמור על הציונות הדתית כמקום שיודע לשלב תורה ועבודה, מסורת ומודרנה, שמירת מצוות והשתלבות בכל תחומי החיים המודרניים. אין ספק שקריאה זו חשובה, ראויה, ורלוונטית מאוד בימים אלה בהם הציבור הדתי לאומי נראה כמחפש את דרכו.

ההתנתקות, הצטמקותה של המפד"ל על כל גלגוליה ופיצוליה, חוסר אפשרות, עד היום, להתאחד בין תתי-פלגים של המחנה ועד פרשת הרב מוטי אלון, כל אלה מעמיקים את המשבר בו נמצא ציבור שידע ימים מפוארים הרבה יותר. אך משבר זה הוא גם הזדמנות לבחון עמדות, לחשוב מחדש על הזהות הדתית המודרנית ועל מקומה בחברה שבה הדיכוטומיה בין דתיים וחילונים פחות נוכחת מאשר פעם.

החשיבה על החינוך של הדור הבא מתנהלת, אם כן, על רקע השאלות הקיומיות האלה ומאמרה של עליזה לביא בהחלט תורם להעמיק את השיח ולחדד את החשיבות של חינוך ממלכתי, שמחנך את בוגריו לקיים זהות דתית יחד עם היותו של התלמיד אזרח נאמן, המקיים את אמירתו המפורסמת של רבי עקיבא לפיה "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה".

מאידך, המסקנה האופרטיבית אליה מביא המאמר, החזרה או ההישארות בחינוך הממלכתי-דתי, יסודה בטעות שהתחרשה עם קום המדינה. החמ"ד כמוהו כמו אחיו החינוך הממלכתי הוא האנטי-תזה לחינוך ממלכתי באמת. העובדה שחלק מהאוכלוסיה לא יכול ולא רוצה להיכנס לבית ספר למרות שייכותו לזרם שמכנה את עצמו ממלכתי מעידה על הבעיה.

כשניסה בן גוריון לבטל את כל הזרמים שהיו קיימים בחינוך לפני קום המדינה, נראה היה שהוא נחל הצלחה גדולה שכן לא המשיכו להתקיים אלא שני זרמים במסגרת החינוך הנמצא תחת סמכותה של המדינה. אולם אין זה היה אלא ניצחון מדומה: שני זרמים אלה התקיימו באדישות כמעט מוחלטת אחד כלפי השני. כל אחד פיתח מערכת ערכים, תרבות, שפה, דפוסי חשיבה שלא ניסה להתחשב במשנהו.

סכנת ההתבדלות

וזוהי הסכנה שטמונה לחמ"ד. מהרגע שהגבול שורטט, כמו אומר: הם שם ואנחנו פה, מהרגע שהכריזו על כך שילדים דתיים לא יכולים ללמוד עם ילדים חילונים, השביל שמביא להתבדלות טוטלית כבר סומן באור זוהר. ביסודי, הילדים קטנים מדי מכדי להבין את המורכבות של אורח חיים שונה משלהם. בגיל ההתבגרות, הס מלהזכיר. וכך מגיעים לצבא עם צורך לנפץ המון סטיגמות שהצטברו במשך השנים עם קבוצה שלמה שהתלמידים לא פגשו אי פעם בצורה מעמיקה. אלא אם כן מחליטים שכדאי לשרת במחלקות נפרדות וכן הלאה.

אפשר, כמובן, לחנך לסובלנות בכל זאת. אך ערך זה הופך ללא מודגש אם בכלל קיים, במערכת החינוך ונתון לגמרי לחסדי הדוגמה האישית בכל משפחה. בכך כל בית ספר ממלכתי דתי טומן בחובו בית ספר בדלני ומסתגר בפוטנציה.

להתרחק כל הזמן אלא מאלה ולהפוך את "כל ישראל ערבים זה לזה" לסיסמה ריקה מתוכן? הרוחות הסוערות בציונות הדתית סביב שאלה זו, במיוחד כשמדובר בחינוך, מוצאות הד בציבור הרחב כשהחברה שלחמו עליה האבות המייסדים של המדינה פינתה את מקומה לחברה שמודעת הרבה יותר לגוונים המרכיבים אותה.

וכך תופס תאוצה החינוך במעורב, אשר מבקש, תוך מתן מקום ליותר מקבוצת זהות אחת להחדיר זהות מוצקה ופתיחות לאחר במקביל לבוגריה. הסרת החומות שמפרידות בין תלמידי ישראל היא התשובה האמיתית והרצויה להתבדלות ולסגירות שמאיימות על הציונות הדתית ועל הציבור בכלל.