גוד נייט, ירושלים

הקונצרט של הפסנתרן האמריקני ריצ'ארד גוד, שהתקיים אמש (מוצ"ש) בתיאטרון ירושלים, משך אליו מאות אנשים. זהו למעשה ביקורו הראשון של גוד, אחד הפסנתרנים החשובים שמבקרים אצלנו, ואחד מהפסנתרנים המובילים כיום בעולם. גוד הגיע לערוך, מלבד הקונצרט שכל הכנסותיו קודש לעידוד פסנתרנים צעירים מקומיים מצטיינים, גם מספר כיתות אמן באקדמיה למוזיקה שבירושלים ובמרכז אלדוול.

גוד, הניו-יורקי בן ה-66, הוא ללא ספק דמות אקסצנטרית משהו, עם רעמת שיער לבנה המסורקת בסגנון שהיה נפוץ בתחילת המאה ה-19 והופעה מרושלת אך מלאת חן. במהלך הקונצרט שפתיו נעו ונדמה היה שהוא מהמהם, שר לעצמו, מנער ראשו ואף מנצח לרגעים; לעיתים רכן עמוק לתוך הפסנתר במצב מדיטטיבי ולעיתים נשא מבטו השמיימה.

לעיתים רכן במצב מדיטטיבי (צילומים: גיל יוחנן)

מבחינת נגינה, מר גוד בהחלט מצדיק את המוניטין שניתן לו: יש בו התבוננות פנימית מעמיקה ויכולת שירתית (Cantabile) נדירה, המאתגרת את אופיו ההקשתי של הפסנתר. באופן גורף, ניתן לומר כי נגינתו מתאפיינת בצליל חם ורחב - לאו דווקא עדין, אך בהחלט רך.

הקונצרט נפתח בבחירה לא שגרתית, מיצירותיו של וויליאם בירד (1539-1623). המדובר במוזיקת בארוק עם גוונים של מוזיקה אנגלית ויקטוריאנית: נגינה קולחת, זורמת, יד שמאל יציבה מאוד ומהלכי באסים מאוד ברורים ודומיננטים.

בנגינתו את פארטיטה מס' 6 במי מינור רי"ב 830 של באך, ידע גוד היטב כיצד להבליט את הטקסטורה הרב-קולית ביצירה, והוכיח שאין לו שאיפה להפוך את הצליל של הפסנתר לזה של הצ'מבלו – בניגוד לשאיפותיו של גלן גולד, למשל. לאחר מכן הוא קד בהוקרת תודה עמוקה, ירד מהבמה וחזר לאחר רגע, כשהוא זורק את כנף המעיל מאחורי הכיסא וממשיך לשופן.

משך את אלפי הנוכחים בחן וקלילות 

ארבע מזורקות של שופן שבוצעו נשאו אופי אינטימי, אך גוד הצליח למשוך אליו את אלפי הנוכחים בחן וקלילות, המהותיים ליצירות אלה, וגם לבנות רגעים דרמטים באקורדים הנחושים של שופן, המנפצים את הצביעות הסאלונית ששררה במאה ה-19. לאחר ניגן את הפנטזיה פולונז אופוס 61, אותה הגדיר המלחין פרנץ ליסט כמתארת תחושה של אדם שאויביו מקיפים אותו מכל עבר ואפסו סיכוייו. זו יצירה עמוקה, וגוד מצליח לאזן את תחושת חוסר האונים שבה על ידי משחק בדינמיקה של הרגיסטרים.

בנגינתו את סט הויראציות קרייזלריאנה של שומאן, גוד מעט נסחף והדגיש את הקו הרצ'טטיבי (דקלומי) שהינו דומיננטי למדי ביצירה – כמעין אמירה פילוסופית. גוד חייך לאוויר הריק במג'ור ורכן עמוק לפסנתר, בסיחרור מלודי כלפי מטה ובהבעה כאובה.