מזל עקרב

מארק קרייבסקי, בלשן קלאסי במקצועו ומרצה באוניברסיטת ורוצלאב, חתן פרס הספרות של השבועון "פוליטיקה" וזוכה הפרס "הקליבר הגדול" על רומן המתח הטוב ביותר.

ספרו "שעת העקרבים" הוא הראשון בסדרת ספרי הבלש מוק. עלילת הסדרה מתרחשת בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה בעיר הפולנית ורוצלאב. היא מתחילה ברצח של הברונית פוֹן דֶר מַאלטֶן, אבל בדרך עוברת דרך נופים וטראומות לאומיות של פולין מאותה תקופה. 

קרייבסקי. מתח עם טראומות פולניות (צילום: פיליפ סולרביץ')

דרזדן, יום שני, 17 ביולי 1950

חמש אחר הצהריים

"לזה התכוונתי. אם כן, להתראות בחצות". מַחמַדוֹב סילק משפמו את שאריות הטבק. הוא קם ויישר את מכנסיו. כשלחץ על הידית של דלת היציאה שמע קול חבטה. הוא סב על עקביו בתנועה חדה. בֶּנֶרט חייך חיוך אווילי משהו. בידו החזיק עותק מגולגל של העיתון "נוֹיֶיס דוֹיטשלַנד". שני זבובים מתים שכבו מחוּצים על מפת השולחן.

דרזדן, אותו יום, 17 ביולי 1950

חצות הלילה

הודות לכוח דמיונו של המטופל הֶרבֶּרט אנוואלדט עלה בידו לשרוד עד כה, זה חמש שנים, ב"בית העינויים", כפי שכינה בינו לבין עצמו את בית החולים הפסיכיאטרי במַריֶינאַלֵה שבדרזדן. כוח הדמיון חולל כאן תמורות מופלאות במשך השנים הללו.

תודות לו נעשו המכות והדחיפות מידי המטפלים לדגדוג עדין, סרחון הצואה הפך לניחוח של גינה פורחת באביב, צווחות החולים – לקַנטַטות מתקופת הבארוק והקירות המרוטים – לציורי פרֶסקו של ג'וֹטוֹ. הדמיון ציית לו: אחרי שנים של תרגוּל אילף אותו אנוואלדט עד כדי כך שהכחיד מתוכו לחלוטין כל תשוקה לגופה של אישה. הוא לא היה חייב "לכבות את האש הבוערת בחלציו" – האש ההיא כבתה מזמן.

אך כוח דמיונו בגד בו כאשר ראה את החרקים הקטנים, הזריזים, שהתרוצצו בחדר, בטניהם הצהובות-חומות מקרטעות בסדקים שבין קרשי הפַּרקֶט, מחושיהם מזדקרים מאחורי הכיור, פרטים אחדים הזדחלו על השמיכה: נקבה הנושאת עמה תיק ביצים חיוור, זכר מגודל שגופו מזדקף על רגליו, או צעירים חסרי הגנה, שמחושיהם מַתווים מעגלים באוויר – כל אלה זעזעו את הנוֹיְרונים במוחו של אנוואלדט במטענים חשמליים רבי עוצמה.

הוא היה מתפתל מכאב, בעורו היו ננעצים מחושים דמויי חניתות ובדמיונו דגדגו אותו אלפי רגליים דקיקות. אז היה מתחיל להשתולל ונעשה מסוכן למטופלים האחרים, במיוחד כאשר הבחין בכך שאחדים מהם לוכדים את התיקנים, תוחבים אותם לתוך קופסאות גפרורים ומשליכים אותן אל מיטתו. רק ריחו של תכשיר קוטל חרקים היה מסוגל להרגיע את עצביו המרוטים.

הבעיה הייתה עשויה להיפתר סופית על ידי העברת החולה לבית חולים אחר, פחות נגוע בתיקנים, ובעיר אחרת, אך כאן צצו מכשולים ביורוקרטיים בלתי צפויים, וכל המנהלים בזה אחר זה ויתרו על הרעיון. דוקטור בֶּנֶרט הסתפק בהעברת אנוואלדט לחדר נפרד, שבו בוצעה הדברה לעתים קרובות יותר. בתקופות שקדמו למתקפת התיקנים היה המטופל אנוואלדט רגוע ועסק בעיקר בחקר הלשונות השמיות.

האח יוּרגֶן קוֹפּ תפס אותו עסוק בדיוק בכך בשעת ביקור הרופאים. אף על פי שהמנהל בנרט שחרר אותו היום במפתיע מוקדם יותר, לא התכוון קוֹפּ לצאת את שערי בית החולים. הוא נעל את דלת חדרו של אנוואלדט ושם את פעמיו אל המחלקה שבבניין הסמוך.

שם התיישב לשולחן עם שני חבריו לעבודה, פרַנק ופוֹגֶל, והתחיל לחלק קלפים. כל הסגל הזוטר של בית החולים היה

להוט אחר משחק הסְקַאט. קופ הכריז על סיבוב שהפרס בו הוא בקבוק יין ופתח בנסיך תלתן. הוא עשה זאת על מנת למשוך אַסים, אך לא הספיק לגרוף את הקופה: כולם שמעו את השאגה הלא-אנושית שנישאה בחצר.

 "זה אנוואלדט. האור נדלק אצלו כרגע", צחק קופ. "בטח שוב ראה תיקן".

קופ צדק, אך רק בחלקו של דבר. הצועק היה באמת אנוואלדט, אלא שלא בגלל תיקן נזעק: על רצפת חדרו הקטן טיילו להם ארבעה עקרבי מדבר שחורים וגדולים, מטלטלים את בטניהם אילך ואילך.

"שעת העקרבים", מארק קרייבסקי, מפולנית: בוריס גרוס, 259 עמ', כתר