לנעמי יש כנפיים

העולם בתרגום

זֶה הָיָה טִפּוּס מְמֻשָּׁךְ מִנִּבְכֵי הָאֲדָמָה.

הִיא מָנְתָה יַבָּשׁוֹת שְׁלֵמוֹת

בַּהֲרִימָהּ כַּף רֶגֶל אַחַר כַּף רֶגֶל,

בְּדַמּוֹתָהּ אֶת שְׁנוֹתֶיהָ הָאֲפֵלוֹת נוֹשְׁרוֹת כִּקְלִפּוֹת.

עַד מְהֵרָה יָכְלָה לָחוּשׁ דְּבָרִים שָׁבִים לִתְחִיָּה

בְּתוֹךְ יָדָהּ, קְלִפַּת בָּנָנָה,

פִּלְפֵּל מְדֻנָּג קִמְעָה,

הִכְנִיסָה אוֹתָם לְבֵיתָהּ,

הִנִּיחָה אוֹתָם בִּקְעָרוֹת שֶׁבָּהֶן יִהְיוּ נוֹחִים לְמַבָּט.

שׁוּם דָּבָר לֹא הָיָה עָמוּם בְּמֵלוֹנִים,

שׁוּם דָּבָר מְסֻבָּךְ בְּתַפּוּדִים מְתוּקִים.

אִם נִגְזַר עָלֶיהָ לְקַיֵּם מַגָּע עִם הָעוֹלָם,

הֵם יְשַׁמְּשׁוּ כִּמְתֻרְגְּמָנֶיהָ,

מֵהֶם תִּלְמַד סוֹדוֹת שֶׁל מִיתָה,

כֵּיצַד לַעֲשׂוֹת זֹאת בְּחֵן כַּאֲפַרְסֵק,

הַמִּתְרַכֵּךְ בִּדְמָמָה,

אוֹ מַנְגּוֹ, הַמְּכֻוְנָן בְּתֹאַם בִּקְלִפָּתוֹ.

שיהאב נאי. טיפוס ממושך מנבכי האדמה (צילום: מייקל נאי)

אמנות ההיעלמות

כְּשֶׁהֵם אוֹמְרִים, הַאִם אֵינִי מַכִּיר אוֹתָךְ?

אִמְרִי לֹא.

זִכְרִי מָה טִיבָן שֶׁל מְסִבּוֹת

בְּטֶרֶם תָּשִׁיבִי.

מִישֶׁהוּ אוֹמֵר לָךְ בְּקוֹל רָם

שֶׁפַּעַם הוּא כָּתַב שִׁיר.

כַּדּוּרֵי נַקְנִיק שַׁמְנוּנִיִּים עַל צַלַּחַת נְיָר.

אָז תָּשִׁיבִי.

תֹּאמְרִי, לָמָּה?

אַתְּ מְנַסָּה לְהִזָּכֵר בְּמַשֶּׁהוּ

חָשׁוּב מִכְּדֵי לְהִשָּׁכַח.

עֵצִים. פַּעֲמוֹן הַמִּנְזָר בַּדִּמְדּוּמִים.

אִמְרִי לָהֶם שֶׁיֵּשׁ לָךְ מְשִׂימָה חֲדָשָׁה.

הִיא לֹא תִּגָּמֵר לְעוֹלָם.

הַנְהֲנִי בְּרֹאשֵׁךְ בַּחֲטָף וַהֲיִי כְּרוּב.

כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ שֶׁלֹּא רָאִית עֶשֶׂר שָׁנִים

מוֹפִיעַ בַּפֶּתַח,

אַל תַּתְחִילִי לְזַמֵּר לוֹ אֶת כָּל שִׁירַיִךְ הַחֲדָשִׁים.

לְעוֹלָם לֹא תַּצְלִיחִי לְעַדְכֵּן.

דְּעִי שֶׁכָּל שְׁנִיָּה אַתְּ יְכוֹלָה לִמְעֹד.

אָ ז תַּחְלִיטִי מָה לַעֲשׂוֹת עִם זְמַנֵּךְ.

משקלךְ, כשנולדתְּ

בְּהִתְבּוֹנְנִי בַּגְּבָרִים הַפָּלֶסְטִינִיִּם

הַיּוֹצְאִים מִכְּנֵסִיַּת הַמּוֹלָד,

הִרְהַרְתִּי בַּלֵּדָה: שׁוּב לְהִוָּלֵד לְתוֹךְ הָאוֹר

לְאַחַר שָׁבוּעוֹת רַבִּים וּמְכֻוָּצִים רַבִּפְנִים,

לְהִוָּלֵד לְתוֹךְ אֲוִיר וּמֶרְחָב,

כֵּיצַד אָנוּ מְאַחֲלִים אֶת הַמֵּיטָב אִישׁ לְרֵעֵהוּ כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ

נוֹלָד, נוֹלָד לְגֵרוּשׁ וּלְגָלוּת,

נוֹלָד וּמֻרְחָק.

הֵם לֹא יָכְלוּ לְבָרְכָן לְשָׁלוֹם אוֹ לְחַבְּקָן.

הַגְּבָרִים, גּוֹרְרֵי רַגְלַיִם, הֻטְעֲנוּ בְּאוֹטוֹבּוּסִים

לְהִשָּׁלַח מִכָּאן.

בָּרְחוֹב הַלָּבָן וְהַמְּאֻבָּק שֶׁל בֵּית לֶחֶם,

שֶׁבּוֹ נִצְּבוּ טַיָּלִים כֹּה רַבִּים

וְהֶחֱזִיקוּ נֵרוֹת, עֲטוּפִים בְּזֶמֶר,

הָאֲסִירִים, בְּעִירָם שֶׁלָּהֶם.

בְּשֶׁל נוֹכְחוּתוֹ בַּלֵּדוֹת –

שׁוּב וָשׁוּב

גָּמַר אֶת הַהַלֵּל עַל שֻׁלְחַן הַכְּרִיכִים וּבַקְבּוּקֵי הַמַּיִם

שֶׁסִּפְּקוּ חַיָּלִים יִשְׂרְאֵלִים

שֶׁעַל צַד הָאֱמֶת נִרְאוּ נְבוֹכִים

כָּל אֵימַת שֶׁהִתְקָרְבָה אֲלֵיהֶם הַמַּצְלֵמָה.

יֵשׁ מִי שֶׁנּוֹלַד לִהְיוֹת רָזֶה, לִלְבֹּש בְּגָדִים בְּלוּיִים

וּלְהִיָּרוֹת בָּרֶגֶל. וְיֵשׁ הַנּוֹלָדִים

לִתְהוֹת, לִתְהוֹת, לִתְהוֹת.

כנסיית המולד. להיוולד לתוך אויר ומרחב (צילום: AFP)

השיר

אֵי מִשָּׁם

מַגִּיעַ צְלִיל מַנְגִּינָה רָגוּעַ.

אַתְּ מְאַזֶּנֶת אוֹתוֹ עַל לְשׁוֹנֵךְ,

עֵנָב בָּשֵׁל יָחִיד,

עַד שֶׁכָּל גּוּפֵךְ קוֹרֵן.

בְּמִרְוָח בֵּין נְשִׁימוֹת

אַתְּ מַנִּיחָה אוֹתוֹ עַל פֶּצַע

וְהַפֶּצַע נִרְפָּא.

אַתְּ תִּגְחֲנִי לְתוֹךְ הַשֵּׁנָה

מְהַמְהֶמֶת כְּמַסּוֹר.

אַתְּ תְּמַלְּאִי אֶת הָעֲשָׁשִׁיּוֹת בְּנֵפְט,

יוֹדַעַת שֶׁקַּו כָּשַׁל הֵיכָן שֶׁהוּא

עִיר מַשְׁחִירָה,

אֲנָשִׁים מְחַפְּשִׂים נֵרוֹת בַּמְּגֵרָה הַתַּחְתּוֹנָה.

אַתְּ תִּהְיִי מוּכָנָה. אַתְּ תִּשְׁתַּמְּשִׁי בַּשִּׁיר כִּבְגַפְרוּר.

הוּא יְמַלֵּא אֶת חֲדָרַיִךְ

וְיִפְתַּח חֲדָרִים מִשֶּׁלּוֹ

כְּדֵי שֶׁתָּשִׁירִי, לֹא יָדַעְתִּי

שֶׁבֵּיתִי גָּדוֹל כָּל כָּךְ.

עצה

דּוֹדָתִי הַשִּׁלֵּשָׁה אוֹמֶרֶת לִנְטֹעַ עֵץ.

כָּל אֱגוֹז, הִיא אוֹמֶרֶת. וְחוֹזֶרֶת וְאוֹמֶרֶת.

הִיא נָטְעָה אֶת הָעֵץ שֶׁלָּהּ בְּאֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת שְׁלוֹשִׁים וָשֵׁשׁ.

יָדֵינוּ רוֹצוֹת לִנְטֹעַ מַשֶּׁהוּ שֶׁיְּלַבְלֵב מָחָר.

זֶה מְטֻשְׁטָשׁ מִדַּי, שֹׁרֶשׁ עָמֹק זֶה שֶׁל רִבּוֹא יָמִים.

מֵאֲחוֹרֵינוּ הִיא מְסַלֶּקֶת עָלֶה מֵעֲקֵבָהּ,

שׁוֹקַעַת מְעַט עָמֹק יוֹתֵר לְתוֹךְ אַדְמַת שְׁנָתָהּ

שֶׁהִתְיַצְּבָה וְהָלְכָה תַּחְתֶּיהָ כְּמוֹ כָּרִית מֵאָז שֶׁנּוֹלְדָה.

רחובות

אָדָם עוֹזֵב אֶת הָעוֹלָם

וְהָרְחוֹבוֹת שֶׁבָּהֶם הִתְגּוֹרֵר

מִתְקַצְּרִים.

בָּעִיר הַזֹּאת, הַתְּאֵנִים עַל עֲנָפָיו

מִתְרַכְּכוֹת בִּשְׁבִיל הַצִּפּוֹרִים.

תִּצְמַח מֵאִתָּנוּ חֲבוּרָה שְׁלֵמָה

שֶׁתַּעֲמֹד בְּשֶׁקֶט יַחְדָּו.

מֵעַל רָאשֵׁינוּ שַׁחֲרוּרֵי-אָזְנִיּוֹת קוֹלָנִיִּים תּוֹבְעִים אֶת עֲצֵיהֶם

וְכִפַּת הָרָקִיעַ הַתּוֹפֶרֶת וְתוֹפֶרֶת, תּוֹפֶרֶת בְּלִי לָדַעַת לֵאוּת,

שׁוֹמֶטֶת אֶת אִמְרַת הָאַרְגָּמָן שֶׁלָּהּ.

כָּל דָּבָר בְּעִתּוֹ, בִּמְקוֹמוֹ,

יִהְיֶה נֶחְמָד לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת כָּאֵלֶּה עַל בְּנֵי אָדָם.

מְקִיצִים רַעֲנַנִּים. אֲחֵרִים חַיִּים בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת,

הָאָבוּד וְהַזָּכוּר.

הֵם יְשֵׁנִים פַּעֲמַיִם, פַּעַם אַחַת לְמַעַן מִי שֶׁהָלַךְ,

פַּעַם אַחַת לְמַעַן עַצְמָם. הֵם חוֹלְמִים בִּדְחִיסוּת,

חוֹלְמִים כָּפוּל, הֵם מְקִיצִים מֵחֲלוֹם

אֶל תּוֹךְ עוֹד אֶחָד, הֵם הוֹלְכִים בָּרְחוֹבוֹת הַקְּצָרִים,

קוֹרְאִים בַּשֵּׁמוֹת, וְאָז הֵם מְשִׁיבִים.

ירושלים

שְׁתֵּי נְעָרוֹת רָקְדוּ, לֶהָבוֹת אֲדֻמּוֹת וּמִתְפַּתְּלוֹת.

הִצַּעְתִּי אֶת נַעֲלַי לְצוֹעֲנִים,

הִפְשַׁלְתִּי אֶת רֹאשִׁי לְאָחוֹר וְצָעַקְתִּי.

הִתְיַבְּשׁוּ עַל עוֹר שֶׁל עֵז

שֶׁנִּפְרַשׂ בַּשֶּׁמֶשׁ.

אִם כָּךְ, זוֹ הָיְתָה אֱמֶת – הֵם בָּאוּ בַּלַּיְלָה,

נָטוּ אֶת יְרִיעוֹת אָהֳלֵיהֶם הַכֵּהִים שֶׁהִתְחַבְּטוּ בָּרוּחַ.

צוֹעֲנִים פּוֹלְחִים אוֹתְךָ בְּמַבָּטָם,

שָׁמַעְתִּי אָדָם אוֹמֵר זֹאת בָּעִיר.

וְהַאִם מָה שֶׁרָאוּ נָשָׂא חֵן בְּעֵינֵיהֶם?

לֹא לָלֶכֶת לְאִבּוּד. לַעֲשׂוֹת מַפּוֹת

שֶׁל אֲבָנִים וְעֵשֶׂב, לַחֲכֹךְ כּוֹכָבִים זֶה בָּזֶה

וּלְגַלּוֹת נִיצוֹץ.

הֵם הֶחֱזִיקוּ כָּל אֶחָד בְּסַקְרָנוּת, נְבוֹכִים מִכְּדֵי לְנָעֳלָם.

אַחַר כָּךְ נֶעֶלְמוּ הַנַּעֲלַיִם בְּתוֹךְ הָאֹהֶל

וַאֲנִי הָלַכְתִּי הַבַּיְתָה וְתֻפֵּיהֶם בִּכְרֵסִי.

אֶפְשָׁר שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶם כְּבַאֲגַרְטָלִים,

מְגֵרוֹת. לְפָחוֹת הָיָה אֶפְשָׁר לִבְחֹר,

לֹא כְּחֶרֶב, שֶׁעָשְׂתָה רַק דָּבָר אֶחָד,

אוֹ בַּיִת, שֶׁיָּשַׁב וְיָשַׁב בַּמִּדְבָּר

לְאַחַר שֶׁהָעִזִּים וְהַמּוּזִיקָה הִתְפּוֹגְגוּ בַּמֶּרְחָק.

ירושלים. הפשלתי ראשי לאחור וצעקתי (צילום: נועם מושקוביץ')

עלייך להיות זהירה

עָלַיִךְ לִהְיוֹת זְהִירָה כְּשֶׁאַתְּ מְסַפֶּרֶת דְּבָרִים.

יֵשׁ אָזְנַיִם שֶׁהֵן מִנְהָרוֹת.

דְּבָרַיִךְ יִכָּנְסוּ פְּנִימָה וְיֹאבְדוּ בָּאֲפֵלָה.

יֵשׁ אָזְנַיִם שֶׁהֵן אִלְפָּסִים שְׁטוּחִים כְּמוֹ אֵלֶּה שֶׁבָּהֶם הִשְׁתַּמְּשׁוּ

הַכּוֹרִים בְּחַפְּשָׂם זָהָב.

מָה שֶׁתֹּאמְרִי יִשָּׁטֵף הַחוּצָה עִם הָאֲבָנִים.

עַד אָז, יֵשׁ צִפּוֹרִים וּמְנוֹרוֹת לְדַבֵּר אִתָּן,

מַטְלִית סַבְלָנִית הַמְּמָרֶקֶת בְּמַעְגָּלִים,

וְהָאֶפְשָׁרוּת הָאִטִּית, הַגְּדֵלָה בְּהַדְרָגָה,

שֶׁכַּאֲשֶׁר תִּמְצְאִי אָזְנַיִם כָּאֵלֶּה,

הֵן כְּבָר יוֹדְעוֹת.

השטיפה הנקייה

כָּל פַּעַם שֶׁאַתְּ עוֹבֶרֶת אֶת זֶה

אַתְּ מְאַבֶּדֶת קְצָת פָּחוֹת צֶבַע

וְרֻדִּים, כְּחֻלִּים אוֹ אֲפֹרִים

אַל תַּנִּיחִי לָהֶם לִסְחֹט אֶת זֶה מִמֵּךְ

אַל תַּנִּיחִי לְהַפְעִיל אֶת זֶה עַל צַוָּארֵךְ

אַתְּ יְכוֹלָה לְהִתְקַמֵּט, קַבְּלִי זֹאת כְּמַתָּנָה

הֵן מְיַגְּעוֹת

הֵן תַּחֲזֹרְנָה

שׁוּב וָשׁוּב

שׁוּם דָּבָר שֶׁהֵן מְסֻגָּלוֹת לָקַחַת

להרוגה הפלסטינית החמש מאות, אִבּתִסאם בוזייה

אָחוֹת קְטַנָּה אִבְּתִסָאם,

שְׁנָתֵנוּ מְפַרְפֶּרֶת, שְׁנָתֵנוּ מוֹשֶׁכֶת

בִּפְתִיל שְׁמֵךְ.

מַתְּ בַּת שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה, עַל שֶׁהִבַּטְתְּ מִבַּעַד

לַחַלּוֹן לְתוֹךְ קְנֵה רוֹבֶה

שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁרָצִית לִהְיוֹת

רוֹפְאָה.

מוֹשֶׁכֶת אוֹתָךְ לְאָחוֹר. אִלּוּ נִשְׁאַרְתִּי בְּאַרְצֵךְ,

אֶפְשָׁר שֶׁהָיִיתִי מֵתָה גַּם אֲנִי,

בִּגְלַל מַשֶּׁהוּ פָּשׁוּט כְּמַבָּט

אוֹ כְּצַעֲקַת הָאֱמֶת

וְסִלּוּק מִבֵּית הַסֵּפֶר.

שׁוֹטַטְתִּי בְּאַחֲרֵי-צָהֳרַיִם אַבְנִיִּים

וְכָל מֶרְחֲבֵיהֶם הָיוּ נַחֲלָתִי.

מֻכַּת אַשְׁמָה, לָךְ, לֹא לִי.

אֲנִי מַשְׁלִיכָה אֶת הַצַּעַר הַמְּמֻרְטָט הַזֶּה לָרְחוֹב,

גּוֹזֶרֶת סִפּוּרֵי חֲדָשׁוֹת לַחָפְשִׁי מֵהַדַּף

אַךְ הֵם חַיִּים עַל שֻׁלְחַן הַכְּתִיבָה בְּצַד מִכְתָּבִים, לֹא צְעָקוֹת.

שֶׁל כָּל מִיתוֹתֵינוּ? הֲנִהְיֶה רוֹפְאִים

אִישׁ לְרֵעֵהוּ, עַרְבִי, יְהוּדִי,

בִּמְקוֹם לִנְצֹר גִּדּוּלֵי כְּאֵב

כִּבְיָכוֹל יֵשׁ בְּכוֹחָם לְהַחֲזִיקֵנוּ זְקוּפִים?

בַּאֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת בְּנֵי אָדָם מְדַבְּרִים בְּקַלּוּת

עַל בּוֹאָם בְּמֻקְדָּם, בִּמְאֻחָר.

יֵשׁ מֵהֶם שֶׁיַּאֲרִיכוּ יָמִים עַד שְׁמוֹנִים.

יֵשׁ מֵהֶם שֶׁלֹּא רָאוּ אֶת פָּנַיִךְ מֵעוֹדָם

וְלֹא יִשְׁכָּחוּם.

שירים שהם גשרים

המשוררת נעמי שיהאב נאי, שבימים אלה מופיע לראשונה בתרגום לעברית מבחר משיריה, "אמנוּת הַהֵעַלְמוּת" (הוצאת "מַבָּע" הקטנה והאידיאליסטית, תופעה נדירה בארצנו ובתקופתנו), גם היא עצמה תופעה נדירה, לפחות במולדתה, ארצות הברית.

נעמי נולדה ב-1952 בסט. לואיס, מיזורי, לאב פלסטיני, עזיז שיהאב מירושלים, ולאם אמריקאית, מרים אולווארדט, ממוצא גרמני ושווייצי. האב היגר לארה"ב מהגדה המערבית שהיתה אז בשלטון ירדן, היה למהנדס, ועקר עם משפחתו לסאן אנטוניו בטקסס.

הוא גם כתב זכרונות קסומים על ילדותו ונעוריו בנופי זית ותאנה. הבת התחילה לכתוב שירים עוד בילדותה והאב שלח אותה בנעוריה (הדבר היה לפני מלחמת ששת הימים) אל משפחתו בגדה המערבית כדי להתוודע מקרוב אל השפה, התרבות והמנהגים של בני עמה מצד אביה. היא למדה בבית-הספר הקווייקרי ברמאללה ובבית-הספר הארמני סט. טראקמאנשאץ בעיר העתיקה בירושלים.

כשחזרה לאמריקה למדה באוניברסיטת טריניטי בעיר מגוריה וקיבלה שם תואר ראשון. לימים, כשיצא לה מוניטין כאחת הקולות המרשימים והרעננים ביותר בשירה האמריקאית החדשה, נשלחה לארצות רבות כשגרירת תרבות ובין השאר ייצגה את ארה"ב בפסטיבל השירה הבינלאומי בירושלים. היא גם נישאה לצלם האמנותי מייקל נאי והם ובנם מתגוררים בסאן אנטוניו.

בינלאומית ביריעתה, מקומית במיקודה

החוויות הדו-תרבותיות שצברה פירנסו את יצירתה. שירתה מעניקה פרספקטיבה חדשה לאירועי היומיום, לאנשים ולחפצים המעורבים בהם. היא אומרת שבשבילה "המקור הראשוני של השירה היו תמיד החיים המקומיים, הטיפוסים השונים שאדם פוגש באקראי ברחוב, המורשת שלנו המחלחלת אלינו באמצעות מַטָּלוֹת יומיומיות קטנות וחיוניות". המבקרת ג'ין טאנר כתבה ש"נאי מתבוננת בעסק החיים וההמשכיות בקרב כל תושבי תבל..היא בינלאומית ברוחב יריעתה ומקומית במיקודה".

בנוסף, היא ממזגת להפליא את הליריקה האישית שלה עם רגישותה ההומנית לטרגדיה הפלסטינית והישראלית. לא בכדי נעמי שיהאב נאי היא קול שלא ייתכן לטעות בו בקהילה הערבית-אמריקאית, קול עקבי הנישא למען פיתרון פוליטי שיושג על-ידי מו"מ בין שני הצדדים בסכסוך, והשולל באומץ לב ובתקיפות את הטרור כמו את הדיכוי הבלתי-נמנע במציאות האזורית.

לקידומה של עמדה זו מסייעות האנתולוגיות בעריכתה של שירה מזרח-תיכונית, בתרגום לאנגלית, שבה ימצא הקורא שירים ישראלים ופלסטינים אלה בצד אלה, והסיפורים לילדים ולבני-הנעורים שבהם היא משרטטת בהבנה ובעדינות מצבים אנושיים בינעדתיים, שהללו נקלעים לתוכם, שלא לדבר על תרגומיה מהשירה הפלסטינית והערבית.

צינורות בין כוחות מנוגדים

"מיטב שיריה של נעמי שיהאב נאי", כותבת ויקטוריה קלוזי, "פועלים לעתים קרובות כצינורות הנמתחים בין כוחות מנוגדים או רחוקים. אך אלה אינם שירים דידאקטיים המובילים לרגעים של התעלות הנפש הנכפים על הקורא. נהפוך הוא, אלה קישורים המעוצבים בקפדנות, המהווים גשרים שהקוראים ימצאו בהם תמיכה מוצקה לרגליהם וככה יוכלו להשקיף מעל למעקה על הנוף הרבגוני”.

בדומה לוויליאם סְטֵפוֹרְד, רַבָּהּ וּמוֹרָהּ הדגול, מפגינה נאי שוב ושוב את "אמונתה בחשיבות הדברים שנידחו לקרן זווית, אלה השכוחים למחצה", ובה בעת בודקת "מוקדי-עניין ממשיים יותר" כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

יפה ציינה דונה סִימֶן: "נאי כותבת שירי טבע זוהרים ושירי מלחמה נוקבים, ותמיד-תמיד נדרשת לפרטים ביתיים ומשרטטת דיוקנאות מאירים של חיי משפחה ושְׁכֵנוּת. הוקעתה הצלולה והבוטה את העוול והדעות הקדומות מזכירה לקוראים שלרוב האמריקאים יש קשרים עם ארצות אחרות, וכי הבעיות האנושיות אינן מצטמצמות לאיזור זה או אחר אלא משותפות לכל שוכני תבל".

מהרגע הראשון שבו קראתי את שיריה של נעמי שיהאב נאי גמלה בי ההחלטה לתרגמם לעברית. חשתי במובהק שתרגום כזה יש בו כדי לשלב את הסגולות המופלאות של האסתטיקה הפיוטית עם הזיקה הבלתי-אמצעית להווייה המיוסרת של הארץ הזאת, הקרועה בין שתי עילות לאומיות מתנצחות שעד כה לא השכילו למצוא את הנתיב שיובילן להבנה ולפשרה ההכרחיות.

הפגישות הספורות שהיו לי עם האישיות הנדירה, הקורֶנֶת, הזאת חיזקו את החלטתי. היא עצמה קיבלה בהתלהבות את הרעיון ששירתה תתורגם לשפתנו. אכן, האמפטיה של המשוררת עם הפלסטינים לא היתה מעולם למכשול בפני הכרתה בקיום הצד השני של המטבע, ב"עולם שבו אין גם אחד שיציל נפש אחרת".

המבקרת פֶּט מונאהאן העירה בצדק ש"אחדים משיריה החזקים ביותר של נעמי שיהאב נאי עוסקים בחיפוש המתמיד אחר השלום והתהודה שיש לחיפוש זה על החיים האינדיבידואליים".

לא קלה, בלשון המעטה, היתה המשימה להוציא לאור את "אמנות ההיעלמות", כְּשֵׁם המיבחר הזה של שירי נעמי

שיהאב נאי, אבל היה זה מאבק שהתנהל באהבה ובמסירות על ידי כל מי שנרתם לסייע להגשמתה והבין את חשיבות השירים האלה לקורא הישראלי.

אין לי אלא לקוות שהשירים המובאים לכם הפעם יעוררו בכם סקרנות ורצון לקרוא את הספר כולו. הלא כך אמרה המשוררת בראיון שפורסם בארץ מולדתה: "תמיד אהבתי את הפְּרָצוֹת, את הרווחים שבין הדברים, ממש כמו את הדברים עצמם. אני אוהבת להתבונן, להרהר, לבחון, לחפור. אני אוהבת את הפעמים שבהן מישהו או משהו מְאַחֵר - במקרה כזה קיימת האפשרות המרהיבה להבחין במשהו נוסף...השירה קוראת לנו לעצור. יש כל כך הרבה דברים שנעלמים מעינינו, בעוד אשר השפע שמסביבנו ממשיך להבהב על דעת עצמו".