אייריש קרים

מפרק השפה האנגלית

אפשר לראות את אירלנד, כמו כל דבר, לפי הסטריאוטיפים המנחמים והמותגיים שלה; לפי הוויסקי הניגר כנהר, לפי המבטא שלפעמים הוא סימפוניה ולפעמים כאילו מישהו אוכל נייר זכוכית, לפי הירוק, לפי ההירואיות, לפי כל מה שאירלנד זורקת אותנו באסוציאציות התרבותיות המיידיות שלה.

ג'ויס. מנער את השפה, הנשמעת לו (Gettyimages Imagebank)

אפשר לראות אותה כך, אבל אפשר לראות גם מה קורה מתחת לכל אותם סטריאוטיפים מותגיים, וג'יימס ג'ויס, בראשית המאה ה-20 הפליא לעשות זאת, ועשה זאת בדרך שלא פוגמת בירוק ובוויסקי ובפאבים, אלא רק מעשירה ומעמיקה אותה. ויותר מכך, ג'ויס עשה זאת בדרך סגנונית חתרנית, יוצאת דופן. הוא לקח את השפה, פירק לה את הצורה, פירמט אותה מחדש, כל המילים הפכו לעכברים הרוקדים לפי חלילו.

למעשה, משהו מתוך זה כבר נבט אצל ג'ויס ב"דיוקן האמן כאיש צעיר", אבל ב"יוליסס" הוא כבר כבש וגרף את הכל. יותר משזה סיפור לאומי, ספרותי, תוכני חשוב (הוא צונזר עקב ביטויים מנבלי פה), זה סיפור על סופר ואמן שהחליט לערער את יסודות השפה של העולם והלמציא אותם מחדש. הדרך שלו הפכה לקיצונית יותר בספרו האחרון "פיניגנ'ס ווייק", שמרבית קוראי האנגלית לא מסוגלים להבין אותו (וכנראה במידה רבה של צדק). לתרגם אותו - בלתי אפשרי.

(עמיחי שלו)

שלג על אירי, נמס כל פעם מחדש

ממש לא תיארתי לעצמי שהפסקול הפועם ברחובות דבלין יהיה של מישהו שמת עשור לפני כן. אם לפני שהגעתי דמיינתי את העיר מתגאה בשינייד או'קונור ומפציצה באקורדים הכוחניים של דה אדג', ההליכה בסמטאותיה טמנה לי הפתעה. בכל מקום שמעתי את פיל לינוט ולהקתו, "Thin Lizzy".

לינוט וחבריו ב"Thin Lizzy". הקול של דבלין (Gettyimages Imagebank)

שאלתי מוכר בחנות תקליטים מקומית איך ייתכן שרוקר, בעל שיעור קומה אמנם, אך לא סופרסטאר בקנה מידה גלובלי, עדיין ישלוט על הצליל של העיר. "פשוט מאוד", הוא אמר לי, "כולם הכירו אותו. הוא היה בערך השחור היחיד בעיר של ג'ינג'ים ואין בר שהוא לא פקד. אה, והוא היה מותק של בחור".

עם או בלי קשר, השיר שלו "Old Town" ממיס אותי כל פעם מחדש.

(אילת יגיל)

בקט עם בייקון לארוחת בוקר

אם יש מישהו שמעורר בי סקרנות לתרבות האירית, אפילו הערצה של ממש, זהו סמואל בקט. לרוע המזל, הלפריקון החביב עליי לא הצליח לממש את תשוקתו העזה לאמנות. מי שעשה זאת עבורו במידה רבה, הוא בן דורו, הצייר פרנסיס בייקון. השניים נולדו בהפרש של שלוש שנים בדבלין של תחילת המאה שעברה, ומתו באותו גיל. לא שהגוויות שלהם ממש עזבו אותנו. המורשת הגרוטסקית של השניים עדיין פה - במלים של בקט (1906-1989), בציורים של בייקון (1909-1992).

טריפטיך של בייקון. דיוקן של כל אחד מאיתנו (Gettyimages Imagebank)

יש כל כך הרבה קווי דמיון בין שני היוצרים הללו, ואין שרטוט טוב יותר שלהם מאשר הקווים שבייקון, אדם חולני ומיוסר, חרט בבשרו ועל קנבסו לאורך השנים. חייו של הצייר ספוגים עינוי פיזי מתמשך שנמזג אל תוך המנטלי, ואין כמו בקט כדי לספר את קורותיהם. לא כביוגרפיה, אלא כאילוסטרציה ספרותית על סבל אנושי. ואין כמו בייקון כדי לייצר מהאילוסטרציות האלה דמויות מצוירות, מיוסרות, אכולות כאב, זכרונות קשים והתמודדות יומיומית עם עולם אכזר, ריקני.

בני האנוש של בייקון אכולי קורוזיה של החיים. בין אם אלו הן צרות היומיום שמעכלות את פניהם מהחוץ פנימה, או שמה הוויסקי שעושה זאת מהפנים החוצה. בסוף הכל מתגבש לכדי גוף-נפש, פיסת בשר סרוחה, ספוגת תולעים שיכורות. כך גמר בייקון, כך גמר גם בקט. תרצה או לא תרצה, כך תגמור בסופו של דבר גם מרגרט תאצ'ר. ראש ממשלת בריטניה לשעבר כינתה את בייקון כ"איש שמצייר את הציורים הזוועתיים הללו". אם אתם שואלים אותי, עוד סיבה טובה להעריך אותו.

(אמיר בוגן)

זה היה בקיץ 2005. בפעם הראשונה טסתי לניו יורק, ידעתי שיש דבר אחד שאני רוצה לעשות שם. לשבת בקהל של קונאן אובריין. הכרטיסים לתוכניות נתפסו כבר מזמן, אז שלושה בקרים ברצף הגעתי בשעה מוקדמת לאולפנים של NBC, וחיכיתי בתור בתקווה להיכנס פנימה על "סטנד-ביי". שלושה בקרים בהם נאלצתי להתנחם בחנות המזכרות של NBC, רוכנת בתוגה מעל לאנץ' בוקס עם הפרצוף של אובריין, בוהה בבובות מעוררות השראה של הדב המאונן.

בבוקר הרביעי זה הצליח. שמתי יד על כרטיס. ניו-יורק לא עניינה אותי כבר בשלב הזה, רק רציתי להיכנס כבר לאולפן. הגעתי לתוכנית, הוּשבתי בשורה האחרונה. קונאן נכנס כדי לחמם את הקהל והבטיח שנתחיל "ברגע שהבמאי יסיים להסניף את הקוק שלו". אחר כך הוא שאל מאיפה האנשים שיושבים בקהל (צעקתי לו "בת ים!"), גיחך על כל אחד מהם בלי הבדלי דת, גזע ומין, ואז העניק לכל אחד מהם חיבוק חם.

הסתכלתי עליהם בקנאה ואז שמעתי קול חזק צועק "?Can I Get a Hug Too". הסתכלתי מסביב ולא הבנתי מאיפה הוא הגיע, וכשאף אחד גם לא הגיב, הבנתי שזה היה הקול שבתוך הראש שלי.

התוכנית היתה מעולה. ירדתי לחנות המזכרות, רכשתי חצי ממנה. חזרתי הביתה. סימנתי "וי" על ניו-יורק, אבל לעולם לא אסלח לעצמי שלא אזרתי אומץ וביקשתי מקונאן חיבוק. אני יודעת שאם הייתי מבקשת הוא היה נותן לי אחד, וזאת בדיוק הסיבה שאני כל כך אוהבת את קונאן אובריין.

(סמדר שילוני)

חוגגים את יום סיינט פטריק בבלפסט (AFP)

לא איבדנו את הצפון

אירלנד אולי אינה מעצמה קולנועית של ממש (וכל מי שחושב שעיסת הקיטש המייגעת "פעם אחת" היא יצירת מופת מוזמן כבר עכשיו לסור לטוקבקיה שלמטה), אך מולדת סיינט פטריק סיפקה לא מעט תרומות משמעותיות לקולנוע: מבמאים מוערכים ועטורי פרסים כמו ניל ג'ורדן וג'ים שרידן, ועד שחקנים צעירים ובולטים כמו קולין פארל וקיליאן מרפי. אבל אם תשאלו אותי, התרומה הגדולה שלהם הסתכמה במשהו שלכאורה נדמה זניח הרבה יותר: לוקיישן אחד בלתי נשכח.

נכון, הבמאי קרול ריד היה יליד לונדון, ואם לדייק הרי שמדובר בכלל בצפון אירלנד, אבל למה להיטפל לפרטים הקטנים והלא מעניינים: הדבר החשוב הוא שרחובותיה של בלפסט סיפקו את הרקע לאחד מרגעיו הגדולים ביותר של הקולנוע – "האדם החריג" ("Odd Man Out") מ-1947.

באותה יצירה מופתית, ג'יימס מייסון (גם הוא אגב, כמו הבמאי, יליד אנגליה, אולם רוב שחקני המשנה הגיעו מהתיאטרון האירי הלאומי) מגלם את ג'וני מקווין,

שלבמשך קרוב לשעתיים מסתובב ברחובותיה הקודרים של הבירה הצפון-אירית ומנסה להימלט מכוחות המשטרה שדולקים בעקבותיו. הוא פצוע, לוקה בהזיות, מלא בגעגועים אל אהובתו שמחפשת אותו ללא הועיל והמסע הטרגי הזה רק הולך ומתקדם לקראת סוף טרגי לא פחות.

חלק מצילומי החוץ נערכו אמנם בלונדון (והבר שבו צולמו כמה סצנות הוקם בכלל באולפן), אבל האווירה האפלה וסיפור הרקע האיריים לחלוטין (המתחים הפוליטיים של צפון אירלנד השסועה דאז) הם שסייעו לקרול ריד לספק את אחד מסרטי הפילם-נואר החשובים, המרתקים והמרגשים ביותר שנעשו אי פעם.

(דרור עמיר)