היא ברירת המחדל שלי. היא יודעת ואינה נפגעת

לקח לי זמן להבין שיש לי כפילה בעיר הגדולה. יש לה דירה קטנה מעל הרחוב הצר שאף פעם אין בו חנייה והוא קרוב למרכז ההומה ולמועדון שחשבתי שהוא שלי עד שגם היא אימצה אותו לעצמה, וכעת אנחנו שתי מלכות שחולקות כתר אחד.

היופי שלה לא סטנדרטי, משהו שנובע מהאישיות שלה מהדרך בה היא עומדת ומתנועעת, מהשפתיים והעיניים שתמיד מדברות אלי. יש לה גוף משגע, שכל פעם שאני רואה אותו חשוף אני נשנקת מהתפעלות איך בורא עולם יוצר דברים מופלאים כאלו, ואיך הוא יצר אותי מכורה לגופות יפים.

אני חושבת שהיא יודעת שאני הכפילה שלה, היא מתנהגת כאילו אני קיימת שם מאז ומתמיד, מישהי שאין צורך לחקור או לחזר אחריה, כי היא מכירה אותי לפני ולפנים היא יודעת מה אני מרגישה, חושבת, רוצה, משתוקקת, כי אנחנו כל כך דומות. היא לא מתאמצת במיוחד בשבילי. אני קיימת, וקל לה איתי. וכשהיא עייפה מלהתרוצץ ולחפש ולהיות שנונה או לחשוף ירך בטעות, היא פשוט מצטרפת אלי, יודעת שאקבל אותה תמיד בין זרועותיי באהבה ובחיבוק.

ובשבילי היא אותו דבר: כשלא מתחשק לי להתיפייף, ולקשקש, ולרפרף ולפלרטט, אני מתקשרת אליה, או מוצאת אותה במועדון בפינה מתחבאת, לא מחכה לי במיוחד אבל תמיד שם בשבילי, אפילו כשהיא עצובה, ואולי במיוחד כשהיא עצובה. היא כאילו ברירת המחדל שלי, והיא יודעת ואינה נפגעת מזה, מפני שכנראה אני ברירת המחדל שלה.

היא לא האהובה שלי, כי אנחנו כמו אחיות

היא לא מייעצת לי, כי אני מכירה כל כך טוב את העצות שלה, את התחמונים ואת הסטיות שלה. היא לא האהובה שלי, כי אנחנו כמו אחיות - אין את הסקרנות והעניין של לחקור נערה חדשה, לקלף את המסתורין סביב לבה, להרגיש שפתיים חדשות טעונות רגשות. אבל יש אהבה שקטה של מישהי מוכרת שתמיד תהיה לצידי, שבדרך כלל אפשר לסמוך עליה, אבל לא תמיד.

אני שוקעת בזכרונות על המפרצון הנסתר ההוא, משחזרת רגעים ותמונות של ים, ואהבה, וביחד, ועיניים צוחקות, וגוף ענוג. במפרצון ההוא גיליתי דברים שלא ידעתי עליה. גיליתי שהיא חלק מהטבע, שים ושמש ורוח וגלים מתחברים לנשמה שלה. שהאושר שלה מגיע לשיאים אדירים אבל גם העצב. ומוזר לי שדווקא כעת נזכרתי בעצב העמוק שלה. אולי בגלל שהרגשתי שהיא זקוקה לי, צריכה אותי, כמו באותה שקיעה במקום המסתור שלנו כשהיא דמעה ואני חיבקתי אותה.

הרחמים העצמיים עוטפים אותי