איני מבדילה בין החיים לבינך

שְׂרָּףְ

בַּחלום מוֹרָה הנפש: היא בעיר זרה, הרחוב

אינו מסומן במפה שבידה

במקום לחשוש חשה שמחה. מי שהיא

פונה אליה ושואלת אותה (באיזו שפה?) היכן נמצא

המוזיאון של העיר,

אומרת לה הנפש (באיזו שפה?) הנערה

מתרחקת.

כשהתעוררה עוד ראתה שְׂרַףְ פּניהַּ

עתה זיהתה אותן

היו אלה פני אהובה האחרון, או הראשון. ואז ראתה

היתה זו אחותה. חַלָףְ שְׂרַףְ הרגע ארוך חלף, היוּ

הפנים שתהוּ, שחרדוּ, שרָגעוּ בַּחיוך

כשאמרה לה לאן לפנות, פני אִמָּהּ.

לא ידעתי מעולם להרגיע את דאגתה, אמרה הנפש, החלום

יודע ממני.

ואחר כך אמרה

היום שלא כמו בכל יום

אני לא מוותרת על הכתיבה

ואיני מבדילה בין חיים לבינךָ

שבא סלהוב, משוררת וסופרת, מחברת מאמרים ומסות בחקר היהדות והאמנות הישראלית, מחברת עיר ונשייה (זוכה פרס עמיחי לשירה תשס"ד), אסופת הסיפורים "עונת המשוגעים" והרומן "מה יש לך, אסתר" (כתר, 2006). ספרה תורת החיתוכים יראה אור השנה בסדרה דברי-ם/כרמל.