כיצד נעלמו 13 הרוגי תאונות דרכים?
חשבתם שמכת תאונות הדרכים הקטלניות שפוקדת אותנו לאחרונה, מתוארת במלוא חומרתה בדיווחים הרשמיים ובכלי התקשורת? מסתבר כי העליה הניכרת במספר ההרוגים עליה מדווחת המשטרה, אמורה להיות משמעותית הרבה יותר
כיצד נעלמו 13 הרוגי תאונות מהדו"חות הרשמיים של משטרת ישראל והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים? בדיקת ynet מעלה כי ברישומי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, המבוססים על נתוני אגף התנועה במשטרה, חסרים 13 הרוגים מתאונות שאירעו בחודשיים וחצי האחרונים. בהם - שישה בני משפחה פלסטינית שנהרגו ליד עפרה, נער פלסטיני שנהרג בתאונה בכביש 60, שלושה הרוגים בתאונות רכבת שונות, ושלושה נהגים שהמשטרה מדווחת כ"לקו בלבם". ברישומי הרשות גם לא מופיע נהג טרקטור, שנהרג לאחר שהתהפך בשטח חקלאי - תאונה שהגדרתה שנויה במחלוקת.
חשוב לציין שהבעיה - פער משמעותי בין 68 הרוגים לפי המשטרה ו-82 לפי ynet ו-hnn - אינה סטטיסטית בלבד: כאשר נסגרים התיקים ללא חקירה מעמיקה של תאונות הדרכים, לא ניתן להפיק לקחים שיוכלו למנוע תאונות נוספות באותם מקומות. וכך, נפגע האינטרס הציבורי פעמיים: מחד, תמונת הבטיחות המלאה אינה מוצגת בפניו, ומאידך - לא נעשים מאמצים מספיקים כדי למנוע את הישנותן של תאונות דרכים במקומות שכבר גבו קורבנות. לפניכם דוגמאות מאלפות של התעלמות מהרוגי תאונות, שאמורים להכלל בדו"ח.
סכנה מרכבת חולפת
מאז תחילת השנה, נהרגו שלושה הולכי רגל בתאונות רכבת. תאונות בהן נפגע הולך רגל על-ידי רכבת, מוגדרת באופן כמעט מיידי על-ידי רכבת ישראל, כהתאבדות או ניסיון התאבדות. המשטרה? גם זו ממהרת לרוב לאמץ את המסקנות של הרכבת, ללא חקירת עומק כלשהי. כך למשל, מידע שהגיע לידי ynet מלמד כי לפחות במקרה אחד מהשלושה שאירעו עד כה השנה, נדרס הולך הרגל על-ידי רכבת חולפת - ולא התאבד. בתאונה שאירעה ב-18 בפברואר בין רחובות ובית גמליאל, נפגע הולך רגל כשחצה את המסילה, בדרכו לאסוף קטנוע שחנה בצד השני.
הבעיה העיקרית בחקירת תאונות רכבת, היא צורך המשטרה להסתמך באופן מוחלט על דיווחי הרכבת. מבקר המדינה העיר על כך בעבר, בדו"ח משנת 2006: "חקירת תאונות הרכבת בידי המשטרה אינה בלתי-תלויה... ראש מדור תאונות דרכים בשפלה הסביר למשרד מבקר המדינה כי... אין ביכולתה (של המשטרה) לאמת את הנתונים שהרכבת מעבירה לה. יוצא אפוא שהמשטרה לא ערוכה לחקור תאונות רכבת באופן עצמאי ובלתי-תלוי". עד היום, לא השתנה המצב שתיאר המבקר באופן מהותי.
אלא שדבר זה אינו מפריע למשטרה, ולרוב היא אינה מתייחסת אל הרוגי פגיעת רכבת כהרוגי תאונת דרכים.
יהודה, שומרון וחו"ל
ביום שישי האחרון, נהרגו שישה בני משפחה פלסטינית, לאחר שמכוניתם התנגשה חזיתית ברכב צבאי מסוג האמר. התאונה אירעה ליד עפרה, בכביש 60 - כביש המוגדר כביש אורך ארצי. ב-21 בינואר, נהרג בכביש - גם כן ליד עפרה - נער בן 13, כתוצאה מהתנגשות בין שני כלי רכב. הכביש האמור נמצא באחריות החברה הלאומית לדרכים - מע"צ החדשה - שגם משקיעה עשרות מיליוני שקלים בפיתוחו. כך למשל הסתיים ב-2008 שדרוג אחד הקטעים הדרומיים של הכביש, בעלות של כ-30 מיליון שקל. על-פי נתוני הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, בין 2003 ו-2009 נהרגו בכביש 70 בני אדם.
אל מקום התאונה ביום שישי, הגיעו צוותי רפואה ישראליים ובוחני תנועה של משטרת ישראל. אותם בוחנים גם העריכו, מיד אחרי התאונה, כי הגורם הוא תקר באחד מצמיגי רכב הכביש-שטח שבו נסעה המשפחה. יש לציין כי על-פי רוב, כאשר הטיפול הרפואי והמשטרתי בתאונה מתבצע על-ידי צוותים ישראליים - אפילו כאשר תאונה אינה מתרחשת בכביש הנמצא באחריות ישראלית - נספרים ההרוגים במניין התאונות "הישראלי".
ובכל זאת, עבור משטרת ישראל והרשות לבטיחות - ששת בני המשפחה הפלסטינית והנער בן ה-13 נהרגו בחו"ל.
הנהג לקה בליבו?
שלושה נהגים נהרגו בתאונות דרכים "עצמיות" מאז תחילת השנה - תאונות ללא מעורבות כלי רכב נוספים. בשלוש התאונות, הועלתה סברה כי הנהג לקה בליבו, וכתוצאה מכך איבד שליטה על המכונית. האמנם? מדוע נשללת האפשרות כי המציאות הייתה דווקא הפוכה: הנהג לקה בליבו כתוצאה מאיבוד השליטה או כתוצאה מהתאונה עצמה.בתאונה שאירעה ב-15 בינואר 2002, איבד נהג שליטה במכונית הסיטרואן שלו, פגע במשאית חונה, ונהרג. במשפט שהתנהל לאחר התאונה, טענה חברת הביטוח כי התאונה אינה "תאונת דרכים", מאחר "שהמנוח נפטר מהתקף לב, קודם לתאונה וללא קשר אליה". השופטת נורית אחיטוב, מבית המשפט המחוזי בתל-אביב, דחתה את טענות חברת הביטוח, וקבעה בפסק דין שפורסם בסוף 2007, כי מדובר בתאונת דרכים לכל עניין ודבר. כך נימקה השופטת את החלטתה - נימוק שמסביר גם מדוע יש לכלול את שלוש התאונות האחרונות ברישומי המשטרה והרשות לבטיחות:
"אמנם קיימת אפשרות שהמנוח עבר התקף לב וכתוצאה מכך איבד את השליטה על רכבו. אולם, יתכן ברמת סבירות גבוהה אף יותר - שכן כך הם פני הדברים בדרך כלל - שהמנוח הסיט את רכבו כתוצאה מסכנה או מכשול פתאומי בדרך, או שנהג בחוסר תשומת לב מספקת לדרך ולסכנותיה, או ששגה מחמת טעות אנוש - וכך נגרמה התאונה. לא מן הנמנע שהמנוח הבחין ברגע האחרון בעומד להתרחש ובשל כך נגרם לו התקף הלב. שכן אין לדעת אם אכן היה למנוח התקף לב, ואם היה - מתי אירע... וכאשר הנסיבות אינן ידועות וברורות, יש לאמץ את הכלל על פני היוצא מן הכלל".
המשטרה, יש להזכיר, מתעלמת גם בתאונות מסוג זה מהאפשרות הפחות נוחה.
ועכשיו: חוסר אחידות
בתאונת דרכים שאירעה אתמול (א') לפנות בוקר ברחוב המסגר בתל-אביב, נהרגו שני תושבי צפון הארץ. לפי גרסת המשטרה, השניים נמלטו ממחסום, ונהרגו לאחר שמכוניתם התנגשה בעמוד תאורה ברחוב המסגר. שני ההרוגים, שבמשטרה סבורים כי נסעו במהירות מופרזת, נכללים בדו"חות המשטרה והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. יש לציין כי בתחילה דווח כי השניים נהרגו לאחר מרדף, אך מאוחר יותר טענה המשטרה כי לא התבצע מרדף כלשהו.
ההחלטה לכלול את שני ההרוגים מעוררת תהיות: בתאונה שאירעה ביולי 2009, נהרג רוכב קטנוע - בני גופמן - לאחר שברח משוטרים ביפו. אלא שגופמן לא נכלל בדו"ח התאונות המשטרתי, וזאת מאחר שהאירוע הוגדר על-ידי המשטרה כ"פלילי". הבעיה העולה משני האירועים היא חוסר אחידות בהחלטות המשטרה באשר לסיווג התאונות: אם המרדף אחר גופמן הפך את האירוע לפלילי, מדוע הוגדרו שני תושבי הצפון בתאונה השבוע כהרוגי תאונת דרכים? ואם האירוע השבוע הוגדר כתאונת דרכים - מדוע מותו של גופמן לא נחקר כתאונת דרכים?
סייע בהכנת הכתבה: איציק לוי מאתר hnn
לפנייה לכתב/ת 
