איך מספרים לילדים על הנאורות?

אילו יכולתם לדבר עם אדם מכובד שחי בזמן המצור הטורקי על וינה, אפשר להניח שדברים רבים היו מפתיעים אתכם: דרך הדיבור שלו, הכמות הגדולה של מילים צרפתיות ולטיניות שבהן הוא משתמש, הקידות העמוקות והמכובדות, וההתנסחות המסוגננת והפתלתלה של דבריו, תוך השחלת אימרות לטיניות, שלא אני ולא אתם איננו יודעים מה מקורן.

אני משער שהייתם מרגישים שמתחת לפאה הנאה שלראשו, מתחבא אדם שאוהב משקאות טובים ומאכלים משובחים, ומתחת לכל התחרה, המשי, החליפות הרקומות וענני הבושם, האדון הזה - אני מבקש שתסלחו לי על הבוטות - הוא פשוט מסריח, כי כמעט אף פעם הוא לא מתרחץ.

זה לא הכל. אני בטוח שהזעזוע שיכה בכם כשתשמעו מה השקפת עולמו של האיש, יהיה גדול הרבה יותר. לדעתו יש להכות ילדים; נשים צעירות צריכות להתחתן, כשהן עדיין ילדות, עם גברים שהן בקושי מכירות; האיכרים באו לאוויר העולם רק כדי לעבוד ואין להם זכות להתלונן; צריך להלקות בפומבי קבצנים ונוודים, ואחר כך לכבול אותם בשלשלאות בכיכר השוק כדי להשפיל אותם.

יש לרדוף עד חורמה או להשליך לכלא אפל ומעופש את כל מי שמחזיק באמונה דתית שונה; כוכב השביט, שנראה לאחרונה בשמים, מביא מזל רע; מי שרוצה להתגונן מפני המגפה הבאה, שכבר גבתה בוונציה מספר גדול של קורבנות, כדאי לו לענוד על הזרוע סרט אדום; מר זה וזה, חבר אנגלי שלו, עושה זה זמן רב עסקים מצוינים ומכובדים במכירת כושים מאפריקה לעבדות באמריקה, וזה פשוט רעיון מצוין, כיוון שאסירים אינדיאנים אינם מתאימים לעבודה.

הדעות האלה לא היו דעותיהם של כמה בריונים אלימים בלבד, אלא גם של האנשים הנבונים והאדוקים ביותר מכל המעמדות ובכל הארצות. רק לאחר שנת 1700 הדברים החלו להשתנות בהדרגה. הייסורים הרבים והקשים שהמיטו מלחמות הדת על אירופה גרמו לאנשים מסוימים לתהות, אם זה נכון לשפוט אדם רק על פי אמונתו הדתית.

האם אין זה חשוב יותר שיהיה אדם טוב והגון? האם לא היה טוב יותר, אילו היו האנשים סובלניים יותר איש כלפי רעהו - גם כלפי אנשים המחזיקים בדעות אחרות ובאמונות שונות משלהם? האם לא היה רצוי יותר שבני האדם ירחשו כבוד הדדי וסובלנות כלפי השקפותיהם של אחרים? זה היה הרעיון הראשון והחשוב ביותר שעלה בימים ההם: רעיון הסובלנות.

האנשים שסברו כך חשבו שהמקור היחיד לחילוקי הדעות הוא האמונות הדתיות השונות; הרי כל מי שחושב בהיגיון ומשתמש בתבונה שלו, יסכים להודות בכך ששתיים ועוד שתיים הן ארבע. ומשום כך התבונה - כלומר: ההיגיון הבריא, או השכל הישר, כמו שהיה נהוג לומר - היא זו שיכולה וצריכה לקשור בין כל בני האדם. בממלכת התבונה אפשר להתווכח מתוך שימוש בטיעונים, ואפשר לשכנע את האחרים שהדעות שלנו נכונות. לעומת זאת, האמונות הדתיות השונות הן לא עניין לטיעונים של התבונה ולהוכחות ההיגיון, וצריך לכבד אותן ולהכיר בהן.

ובכן, התבונה היתה הדבר השני בחשיבותו בשביל האנשים האלה. האנשים קראו את העבודות של היוונים והרומאים מהעת העתיקה, ואת החיבורים של בני פירֶנְצֶה מימי הרנסאנס, וגילו בהם מחדש את החשיבה ההגיונית והבהירה על הטבע ועל בני האדם. ובכל זאת, אלה לא היו המקורות המרכזיים שלהם. המקור המרכזי לרעיונות של התבונה היה בכתבים של אנשים כמו גָלילֵיאוֺ גָלִילֶאי, אנשים שיצאו לחפש את נוסחות הקסם המתמטיות של הטבע.

בדברים אלה לא היתה חשיבות להבדלים של אמונה, אלא רק לניסוי ולהוכחה. התבונה לבדה יכולה להסביר כיצד הטבע פועל ואת מה שקורה ביקום. התבונה עצמה קובעת את כל זה. והתבונה ניתנה במידה שווה לכל בני האדם בכל רחבי העולם, בלי קשר לצבע העור שלהם, לאמונתם הדתית, למעמדם החברתי, למצבם הכלכלי, למקצוע ולעיסוק שלהם.

ומשום כך, אם כל בני האדם קיבלו מידה שווה של תבונה, הרי שכל בני האדם שווים. שוחרי הסובלנות והתבונה הוסיפו וגִלגלו את הטיעון הלאה. הם לא הסתפקו בטענה שכל בני האדם שווים ביסודם. הם גם חתרו לכך שכל האנשים יזכו ליחס שווה. הם חשבו שלכל אדם ואדם, בתור יצור תבוני שנברא בצלם האל, יש זכויות שאיש אינו צריך ואינו רשאי לשלול ממנו.

למשל: לכל אדם יש הזכות לבחור לו מקצוע וייעוד בחיים, ולעצב את חייו בהתאם לצו התבונה ולצו מצפונו; לכל אדם שמורה חירות להחליט לפעול בהתאם לצו התבונה ולצו המצפון; גם את הילדים אסור לחנך בשוט ובמקל, אלא על ידי התבונה, ורק כך הם יוכלו להבין מדוע דבר אחד הוא טוב ודבר אחר הוא רע; וגם פושעים הם בני אדם - אין ספק שהם טעו, אבל הם יכולים להיטיב את דרכיהם.

כל הרעיונות האלה, שהחל בשנת 1700 נדונו תחילה באנגליה ולאחר מכן בצרפת, הם חלק ממה שנקרא "הנאורות". השם הזה מדויק, כיוון שהאנשים שדבקו ברעיונות האלה ניסו להילחם בחשיכה של האמונות התפלות, והנשק שלהם היה האוֺר של התבונה.

היום יש אנשים החושבים שתנועת הנאורות לימדה את האנשים דברים מובנים מאליהם, ושרבים מן הסודות הגדולים של הטבע והעולם נתפסו אז בצורה פשטנית מדי. זה נכון בעינינו היום, אבל כדאי לנו לזכור שהדברים האלה, שבשבילנו הם מובנים מאליהם, לא היו בזמנים ההם מובנים מאליהם כלל וכלל.

הרבה מאוד אומץ, הקרבה והתמדה היו נחוצים כדי להציג שוב ושוב את הרעיונות של הנאורות, עד שהם נקלטו אצל בני האדם והיום הם נשמעים לנו מובנים מאליהם. צריך לזכור גם שהתבונה לבדה אינה יכולה, ולעולם גם לא תוכל, לחשוף את כל סודות הקיום, אף על פי שהיא הוליכה אותנו אל תגליות רבות מאוד.

בשלוש מאות השנים שחלפו מאז תחילת תקופת הנאורות, נחקרו ופוענחו יותר סודות טבע מאשר באלפיים השנים שקדמו להן. בכל מקרה, אסור לנו לשכוח את החשיבות הגדולה שהיתה ועדיין יש לשלושת העקרונות היסודיים של הנאורות - הסובלנות, התבונה והאנושיות.

העקרונות האלה השפיעו השפעה עצומה על חיינו היום. בזכותם, אדם הנחשד בביצוע עבירה כלשהי כבר אינו נאלץ לסבול עינויים על סמך החשד הזה בלבד, והוא לא יהיה כפוי להודות בכל מה שיורו לו להודות בו, רק מתוך תקווה שבכך יהיה סוף לכאב הגופני ולייאוש הנפשי שהעינויים גורמים.

התבונה לימדה אותנו שמעשי כשפים אינם אפשריים, ולכן אין לשרוף עוד מכשפות (בגרמניה, הפעם האחרונה שבה העלו מכשפה על המוקד היתה בשנת 1749, ובשווייץ - בשנת 1783). היום איננו מנסים עוד לרפא מחלות מתוך שימוש בכל מיני תרופות אליל, אלא על ידי שמירה על סביבת מחיָה נקייה ובסיוע מחקר מדעי על הגורמים המחוללים את המחלות. היום אין עוד עבדים או איכרים צמיתים. במדינות שנהוג לקרוא להן מדינות נאורות, כל אזרחי המדינה כפופים לאותם חוקים, ולנשים יש אותן הזכויות כמו לגברים.

כל אלה הם פירות עבודתם של האזרחים והמחברים האמיצים שהעזו להפיץ את הרעיונות האלה. ואכן, היתה דרושה תעוזה רבה לשם כך. לפעמים הם הפגינו הבנה לא מספקת ויחס לא צודק כלפי מסורות עתיקות וחיוניות, אבל הם ניהלו מאבק ארוך וקשה להעלות על נס את הסובלנות, את התבונה ואת האנושיות.

המאבק הזה היה עלול להימשך זמן רב יותר ולגבות קורבנות רבים יותר, אלמלא התייצבו כמה מן השליטים האירופאים בחזית המאבק למען רעיונות הנאורות. אחד מראשוני התומכים בנאורות היה פְרידְריך הגדול, מלך פרוסיה. כמו שאתם יודעים, תואר הקיסר, שעבר בירושה בין בני משפחת הַבְּסְבּוּרְג, היה בתקופה זו לא יותר מתואר כבוד. בפועל, ההַבְּסְבּוּרְגים שלטו רק באוסטריה, בהונגריה ובבוהמיה, ואילו בגרמניה השלטון היה בידיהם של כמה נסיכים ששלטו על בוואריה, סקסוניה ועוד מספר רב של נסיכויות גדולות וקטנות.

הנסיכויות הפרוטסטנטיות בצפון לא ייחסו חשיבות רבה לקיסר הקתולי בווינה לאחר מלחמת שלושים השנה. החזקה בנסיכויות הפרוטסטנטיות בגרמניה היתה פרוסיה. מאז ימי השליט הדגול פרידריך וילהלם, ששלט משנת 1640 עד שנת 1688, פרוסיה תפסה עוד ועוד קרקעות של השוודים בצפון עד שלבסוף, בשנת 1701, נסיכי פרוסיה הכריזו על עצמם כעל מלכים. פרוסיה היתה מדינת לוחמים קשוחה, והכבוד הגדול ביותר בעיני אציליה היה לשרת כקצינים בצבא המצוין של המלך.

המלך השלישי של פרוסיה, ששלט בה משנת 1740, היה פרידריך השני לבית הוֺהֶנְצוֺלֶרְן, המכונה גם "פְרידְריך הגדול". ואכן, הוא היה אחד האנשים המשכילים בתקופתו. הוא היה מיודד עם כמה צרפתים שהטיפו בכתבים שלהם לרעיונות של הנאורות, וגם הוא עצמו כתב הרבה על הנושא הזה בשפה הצרפתית.

אומנם הוא היה מלך פרוסיה, אבל הוא זִלזל בשפה הגרמנית ובאורחות החיים הגרמניים, שבאמת הידרדרו בעקבות מלחמת שלושים השנה. למרות זאת הוא הרגיש מחויב להפוך את המדינה הגרמנית, מדינתו שלו, לדוגמה ולמופת למדינות אחרות, ולעדות חיה לערכם של הרעיונות של חבריו הצרפתים.

הוא נהג לומר שהוא מרגיש כמשרת הראשון של המדינה, שבא לשמש אותה ולפעול למענה ולא להחזיק בה. בתור משרת, הוא דאג לכל פרט קטן וביקש ליישם את הרעיונות החדשים בכל דבר ובכל מקום. אחת מפעולותיו הראשונות היתה לבטל לגמרי את השימוש האכזרי בעינויים. אחר כך הוא שיחרר את האיכרים מחלק מן המטלות שהם נאלצו לבצע בעבור בעלי האדמות שלהם. הוא דאג תמיד לכך שכל נתיניו, העניים המרודים כמו בעלי הכוח והשלטון, יזכו ליחס שווה בבתי המשפט. באותה תקופה זה לא היה דבר מובן מאליו.

"היסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילים" מאת ארנסט גומבריך, בהוצאת ידיעות ספרים וספרי עליית הגג