תרומה לנזקקים לפסח? טוב מאד, אבל לא מספיק

אביב בפתח, פסח בא. כבכל שנה, נוסף לניקיונות ולמהומת הסדר בבית, אנחנו נקראים לקיים את המנהג היהודי העתיק, שהופך ישראלי מאוד משנה לשנה: קמחא דפסחא (מארמית: קמח הפסח). מהחיטים שנשמרו לאפיית המצות, נהגו יהודים להפריש חלק לעניים. עם הזמן התרחבה הדאגה לכלל צורכי החג.

מנהג מבורך, אבל חסר

כל הפוקד את רשתות השיווק והקניונים יכול להיתקל במודעות המזכירות לא לשכוח את הנזקקים ומעוטי היכולת ולתרום סלי מזון, ארוחות ליל סדר וכדומה. יש המגדילים לעשות ומבקשים מהציבור לתרום גם ביגוד והנעלה, כדי שגם אלה שאין ידם משגת, יזכו להיכנס אל החג מתוך שמחה.

אכן, מנהג מבורך, ועם זאת, מן הראוי להציב כמה תהיות. לטעמי, יש במנהג הזה משום הסטה של הדיון הציבורי אודות העוני למחוזות רגעיים ועכשוויים. הנה העני עומד נגד עינינו ומפריע לנו להיכנס אל החג בתחושה טובה, אז אנחנו מעניקים לו סל מזון כדי שיזוז מדרכנו ובעיקר ממצפונינו, ונוכל להתמכר לחגיגת הקניות.

העני – אם היה רעב קודם, נותר רעב אחר כך, ואם לא היה רעב, אבל בתחומי חייו האחרים הוא עני – הרי שלא הועלנו לו ממש.

מרוב התעסקות ב"סל המזון" וב"קמחא דפסחא" שכחנו להביט בתמונה הכללית, שהרי המטרה אינה להגדיל את כמות המקבלים אלא להקטינה. האם, בבואנו השנה להעניק תמיכה, לחלק סלי מזון, נבדוק אם הנזקקים שקיבלו בשנה שעברה יצאו ממעגל העוני וכיום אינם מקבלים יותר סלים כאלו? האם נדאג שאלו המקבלים היום תמיכה, לא יגיעו לקבל בשנה הבאה? האם האנרגיה המושקעת במבצעים הרבים ובהתגייסות הציבורית הברוכה, מביאה תוצאות?

אין ערך ל"דגים בלי חכות"

הסוגיה העיקרית העולה מדבריי היא, כיצד רותמים את האנרגיות החיוביות הללו ואת הסיוע הגדול לאוכלוסיות החלשות למטרות ארוכות טווח ולעשייה רציפה.

צריך להודות באמת: הנזקקים אינם נושעים מסלי מזון ולא ממבצעים מבורכים חד פעמיים, המותירים את מקבלי ההטבות באותו מצב כמקודם. אין ערך ל"דגים בלי חכות" ויש לשלב את הנתינה החומרית עם נתינת כלים בסיסיים לאוכלוסיה הענייה - איך לנהל את הכלכלה האישית, לדעת לשלוט בחשבון ההוצאות וההכנסות, לעמוד מול הרשויות השונות, בנק, עירייה, מס ועוד ולצאת לדרך חדשה שיש בה תקווה וביטחון לעתיד יציב יותר.

המטרה המקורית של מנהג קמחא דפסחא הייתה לאפשר לכולם להסב לסדר כשהם בני חורין, לפחות ללילה אחד, חופשיים מדאגות חומריות. אנחנו צריכים לקחת את המטרה הזאת צעד נוסף קדימה ולעזור לנזקקים להיות בני חורין גם בהמשך השנה. מוכרחים להודות, כי לעתים יש להיזהר בנתינה, לבדוק היטב, שמא היא כובלת את המקבל לגורלו הקשה והופכת אותו לנזקק תמידי.

עלינו לתרום בנדיבות ולאפשר לכל אחד להסב לסדר עם המצרכים הראויים בכבוד ומתוך שמחה. אבל יש להתייחס לכך כאל עזרה ראשונה שהיא, כידוע, עזרה לטווח קצר – חייבים לספק אותה ללא ספקות ושהיות. אך יחד עם העזרה הזו, יש לחשוב על הטווח הארוך, איך משקמים את הנזקק באופן שמצבו הקבוע יהיה אחר לגמרי.

חרות אמיתית היא לאפשר לו להשתחרר לגמרי ממצבו הכלכלי הקשה. העזרה צריכה להיעשות מתוך חשיבה כוללת – לא רק באמצעות גמילות חסד חד פעמית, אלא בהקניית הכלים הנכונים ובאמצעות הדרכה מועילה. זה מוסרי, זה אפשרי, זה הכרחי. או אז נוכל להסב לסדר ולהזדהות עם דברי ההגדה: "השנה (אנחנו) עבדים, לשנה הבאה (נהיה) בני חורין".