אות חיים מהזז

חיים הזז - איך נעלם השם הזה מחייה של הספרות בישראל? למה כמעט ולא קוראים אותו היום? למה כמעט ולא חוקרים אותו? למה אפילו לא מזכירים אותו? והרי היו שנים, לא מעטות, שקראו אותו בהתרגשות, שהתווכחו עליו בלהט, שניתחו אותו ופירשו אותו. היו שנים שהעריכו את אמנות הכתיבה שלו עד כדי כך שנהוג היה להשמיע את שמו בנשימה אחת עם שמו של ש"י עגנון.

דרמות-טרגדיות של נפילות וזינוקים גדולים במעמדם של סופרים תמיד מגרות את חושי הקריאה שלי. איך זה שב-1954 התיחסו אל משה שמיר כאל סופר מרכזי מאוד, ועשר שנים אחר כך הרפובליקה הספרותית הישראלית מחקה אותו מסדר היום שלה? איך זה שאבות ישורון היה משורר שולי מאוד בצעירותו ומרכזי מאוד בזיקנותו?

הזז (משמאל). איך הוא נעלם מחיינו? (צילום: משה מילנר, לע"מ)

קובץ חדש של יצירות מעזבונו של הזז ("בצילן של מלכויות", הוצ' מוסד ביאליק), שהתקינה לדפוס אלמנתו אביבה, הוא הזדמנות טובה לחשוב מחדש על הזז ועל גורלו. בקובץ יש שלוש יצירות שהזז התחיל לכתוב בשנות ה-30 וה-40 ולא השלים (או בחר מתוכן קטעים וכלל אותם בספריו כסיפורים נפרדים).

לחזור אל הזז היום הוא קודם כל לחזור אל עברית שאיש כמעט לא כותב כמוה היום. חיזור פריסאי בשנות ה-20, למשל, נמסר בעברית של הזז כך: "מר האנו נמשך אחרי מדאם וורמסאר כדרך שנמשך אחר שונות ורבות שקדמו לה. מיעוט בלב ורוב סתם, מחמת הרגל דבר, מתוך אבק פושר ומטושטש, שהשמא מרובה בו מן הברי והמה בכך מן השמא, והוא דומה להיות דבר של נחת רוח יותר מהמיה שבנפש ודרך ארץ יותר מעבודה שבלב".

העברית הבארוקית הזאת הולכת לאחור ולפנים בעת ובעונה אחת. לאחור היא הולכת בשפע של רסיסי פסוקי מקרא ואימרות חז"ל, וקדימה היא מזנקת באיזו תשוקה יצירתית לא להשתמש בלשון העברית אלא להמציא אותה בכל משפט ומשפט. הזז כתב עברית שהיא גם קולקטיבית מאוד, כי היא טעונה מאוד בטקסטים יהודיים שעברו מדור אל דור – וגם אישית מאוד, כי היא לא עברית של כולם אלא עברית הזזית בלבד.

מעוררת חושים, חונקת כמו עוגה

האם זה עובד? האם זה מרגש? לפעמים כן ולפעמים לא. לפעמים העברית של הזז מעוררת לחיים את כל חושי ורובדי השפה שלי, ולפעמים היא חונקת כמו עוגה עם שכבות קצפת רבות מדי. אבל לבטל את העברית שלו לגמרי - אני לא יכול ולא רוצה.

"הכל לפי מה שהוא אדם"- כך כתב הזז שוב ושוב. זה פשוט וזה מסוגנן בעת ובעונה אחת. הביטוי הזה חוזר אלי גם אחרי זמן ארוך של התרחקות מהזז. הוא כל כולו הזז, ויחד עם זה הוא מתאים במצבים רבים כל כך, לאנשים רבים כל כך.

בשנים האחרונות נכתבו יצירות מעולות של פרוזה שלא עושה שרירים לשוניים, שבורחת מן הבארוקי, שנשמעת לנו עברית תקינה ורגילה של משכילים. אני אוהב מאוד את העברית הזאת – גם אצל יהושע קנז וגם אצל רונית מטלון וגם אצל תרגומי דויד ויינפלד. יותר מזה - אני אוהב את אבותיה של העברית החדשה שלימדו את כולנו לכתוב בשפה שקטה וזורמת, בלי לותר על עושר, אבל גם בלי לוותר על קשר עין אל העברית המדוברת.

כך כתבו חיים נחמן ביאליק,  אשר ברש, דבורה בארון ואהרן ראובני. אבל מי יכול לשכוח שלצד אמני "העברית הטבעית של האדם המשכיל" היו גם אמנים של העברית שלא שואפת להישמע "טבעית", והיא אוהבת את המוזר ואת הזוויתי ואת המשחקי ואת ההמצאתי, והיא נולדת בכל משפט מחדש עם הרעב התזזיתי לעשות מן העברית מעשה האמנות.

כך כתב נסים אלוני, וכך כתבה עמליה כהנא-כרמון, וכך כותבת אורלי קסטל-בלום, וכך כתב אולי הגדול שבאמני הפרוזה העברית מן הזן הזה - ס. יזהר. חבל לי שמעריכים את יזהר הרבה יותר מאשר קוראים אותו: קודם כל בגלל הלשון שלו, וחבל לי שאת הזז לא מעריכים ולא קוראים. יש אוצרות גדולים בספרות העברית שלא נגיע אליהם אם לא נאהב גם את העברית הבארוקית.

לא ידע לבנות עלילה

אבל לא רק הלשון הרחיקה קוראים מהזז. היתה לו בעיה שחזרה על עצמה: הוא לא ידע לבנות עלילה. אומרים על עגנון שהוא מסכם של התרבות העברית לדורותיה. הזז סיכם לא פחות ממנו את העבר ההיסטורי והתרבותי של היהודים, והיה קשוב לא פחות ממנו לקרעים ולסתירות של המסורת.

אבל לעגנון היה חוש שלא קשור לפילוסופיה של ההיסטוריה: החוש העתיק, הראשוני, הפתייני, של מספר הסיפורים. הוא היה בונה עלילות ערמומי ושובה לבבות מקצועי, שידע איך להתחיל מעשיה בהנחתה חזקה, ואיך לפתל מעשיה עם איזה כלב מוזר מפתיע, ואיך לגמור מעשיה כך שהקורא נישאר פעור פה. הזז לעומת זאת מתחיל לספר סיפור, ולא מצליח לתת עלילה של ממש לגיבורים שלו.

עגנון. חוש של מספר סיפורים (צילום: לע"מ)

והדבר בולט במיוחד בשלוש העבודות הבלתי-גמורות שבספר הזה; יש כאן שני סיפורים שמתחוללים בפריז של שנות ה-20, ואחד שמתחולל בירושלים של שנות ה-40. ובשלושת הסיפורים עובדת הלשון של הזז נפלא כדי לאפיין דמות מרתקת כבר בתחילת היצירה. אבל בהשך היצירה-מעט מאוד קורה לדמות הזאת. יותר מאשר מעצב בשבילה הזז מעשים שהיא עושה, או מעשים שנעשים בה, הוא נותן בפיה של הדמות הזאת נאומים, התפרצויות של מילים ודרשות.

יותר מפעם אחת זה מייגע. כמעט כל גיבוריו של הזז קודחים באיזו קדחת דברנית של אמונות ודעות: לפעמים אלה דעות על טבע האדם והאלוהים שבשמיים, אבל פעמים רבות יותר אלו דעות של יהודים על יהדות ועל ציונות. וכאן, במפגש שבין "הכל לפי מה שהוא אדם" (אדם מזדקן, או אדם שהוא רווק מושבע, או אדם שהוא מאהב פתטי) לבין "הכל לפי מה שהוא מאמין" – כאן נדלק אצל הזז זיק של חיים, זיק של יצירה, ובעיקר זיק של אמונה.

היהודים מתבכיינים

אומר זאת פשוט: הזז ידע הרבה מאוד על מה שעובר עלינו, ומה שבוער בנו, ומה שמשגע אותנו, כאשר אנחנו מאמינים בלב שלם באיזו אמונה. ואם עגנון היתה תמיד אירוני וספקן באשר לאמונות ולדעות שבהן מחזיקים גיבוריו - הרי הזז בער באש שבה נשרפו קנאי אמונה.

רבים זוכרים להזז את "הדרשה" שבה בער יודקה באש האמונה, והתעסקה בכך שאין ליהודים היסטוריה, ויש להם הרבה בכיינות והרבה פילפול במקום היסטוריה. כאלה גיבורים יש להזז הרבה (כמו מורושקה בסיפור "מראות ירושלים"), וקשה לשכוח אותם.

וכבר כתבו לפני, ואביבה הזז מדגישה את זה באחרית הדבר, שדעותיו של יודקה, או של מורושקה, לא היו דעותיו של

הזז, והוא עיצב גם דמויות שנשרפות באש של אמונה מנוגדת לחלוטין לאמונתו של גיבור זה או אחר שלו.

אני אוהב את הגיבורים הדברנים והטרחנים, אפילו הפתטיים, של הזז. אני חושב שהוא ידע הרבה על מה שעושות אמונות ודעות ללבבות ולנפשות של בני אדם. וניכר בו שהוא עצמו נשרף באש האידיאלוגית שבה נשרפו גיבוריו השונים והמשונים.

יש שעות שהמרחק האירוני של עגנון מן האש שבה נשרפים גיבוריו שובה גם את ליבי, אבל יש שעות אחרות שאין לי כוח לאירוניה הערמומית הזאת, ואז אני מתגעגע לדורשי הדרשות הקדחתניים והפתטיים של הזז.