"אני לא מבין את הרצון להיות מפורסם"

"אבא שלי הוא קבלן בניין. סביב כל בניין שבנה הוא היה מסתובב כמו כוכב, לא מתוך יהירות אלא בגאווה על מה שיצר בשתי ידיו. זה נכון גם למקצוע שלי", אומר השחקן יורם טולדנו באחד השבועות הכי מוצלחים בחייו. טולדנו, אם תרצו, הוא ההיפוך המוחלט לאפידמיית הסטאר-סיסטם. שחקן חכם ומרגש, פועל סיזיפי בממלכת התיאטרון ומכור לאדרנלין של הבמה שאיכשהו, בלי להתכוון יותר מדי, כבש לאחרונה מקום של כבוד גם על מסך הטלוויזיה.

"טקסי דרייבר". לא הצלחנו לגמור טייק אחד שלם בלי לצחוק (צילום: יוני המנחם) 

כבר בתחילת דרכו, בימים הראשונים בבית צבי, שאליו התגלגל במקרה ממושבת כנרת, הוא זיהה את חיידק הפרסום שדחף, הניע וניגף רבים מסביבו. טולדנו העדיף להתחסן. "אני לא מבין את הרצון להיות מפורסם, לא יודע מה זה נותן ולמען האמת זה תמיד הצחיק והביך אותי. אני מוצא את זה פתטי. בסך הכל מי אנחנו? סתם אנשים. זו עבודה כמו כל עבודה. אני מקבל תפקיד ומודה על כך.

ג'אגלינג עם הרגשות

"מה שתמיד רציתי זה לעשות ג'אגלינג עם הרגשות שיש בתוכי, להגיע למקומות שבהם אני לא נמצא ביומיום. להיות כוכב זו לא עבודה ומי שמונע מהרצון הזה, ינשור בדרך. המקום לזרוח הוא על הבמה, כל השאר לא חשוב. זה העיקר ובו צריך להתרכז. מניירות הן לא הדבר עצמו".

בסדרה הוא משחק את אביהו קובלנץ, נהג מונית ממוצא תימני שירש את שמו האשכנזי מהוריו המאמצים, ניצולי שואה, שניתקו איתו קשר אחרי שנישא לבחורה גרמניה. "זו סדרה קורעת מצחוק", הוא אומר, "אנחנו חמישה נהגי מוניות, חברי ילדות, שכלום לא מצליח להם אבל איכשהו הם שורדים. כל יום מתניעים מחדש ובסוף כל יום מצליחים בקושי להגיע הביתה בשלום. אני משחק אבא חד הורי ומהמר כפייתי שמפסיד את החיים שלו והאמת שנהניתי מאד מהצילומים. זה היה טירוף, התפקענו מצחוק כמו ילדים עד כדי כך שהיה כמעט בלתי אפשרי לגמור טייק".

לראות את עצמך על המסך זה משהו שאתה עושה?

"לא. זה גורם לי לחוסר נוחות בגוף. לא טוב לי עם זה. אני נורא ביקורתי כלפי עצמי, ככה זה מזל בתולה. בתיאטרון אתה יכול לתקן את עצמך בהצגה של מחר. בקולנוע ובטלוויזיה אני תקוע עם מה שעשיתי לנצח אחרי שזה בפרינט".

"לא מעניין אותי האינטרסים של הזכייניות"

גם בפרק הראשון של "חטופים" היה לו קשה לצפות אבל לא מהסיבות שהובילו לאש צולבת של ביקורות שטענו שהעיסוק בנושא מוקדם מדי, ציני ונטול רגישות. "בשביל מה אנחנו עושים תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה אם לא בשביל לקחת פצעים ולהתחיל לחפור בהם?", הוא מפנה שאלה רטורית אל המקטרגים, "אני יודע שיש כאלה שחושבים שזה לא הזמן ולמה להתעסק בפצעים פתוחים ויש אחרים שהתקשרו אליי בוכים".

עם חנה אזולאי הספרי בהצגה "ולנטינו" בבית ליסין (צילום: גדי דגון) 

"אני שחקן, זה המקצוע שלי וככזה אני צמא לתפקידים טובים. אני אעדיף תמיד לעשות משהו רלוונטי, שנוגע בשאלות הליבה של העם הזה. כל עוד זה מזיז משהו, מציק, לא מעורר אפתיה, אני חושב שזה נכון בשבילי לעסוק בחומרים שלא גורמים לצופה לשבת על הספה בנינוחות ולשכוח שתי דקות אחר כך מה הוא ראה. זה השכר שלי. לא מעניין אותי האינטרסים של הזכייניות. יכול להיות שהם מסתכלים על המספרים, אני מסתכל על החומר, על העבודה, על מה שיישאר בסוף וזה כל מה שמצולם".

אז למה היתה לך כל כך קשה הצפייה בפרק הראשון?

"כי בהתחלה חשבתי שלא ככה חוזר שבוי. לפחות לא כך דמיינתי שהוא חוזר. ניסיתי לעוף עם הדמיון, להבין איך אחרי 17 שנה האיש הזה יוצא מהשבי וישר רוצה לנהוג, לזיין, לאכול את העולם. היה לי קשה להתחבר לכך שהמילה הראשונה שהוא אומר לאשתו זה: 'השמנת'. זה לא הרגיש לי בגוף. במובן הזה אני חושב שהתסריט שבר קלישאות. בדיעבד אני מודה לבמאי גידי רף שהתעקש על זה. אני מאמין הדוק בכך שהתפקיד שלי הוא לא לשפוט את הדמות".

"גלעד שליט היה איתנו על הסט במהלך הצילומים"

שלושה חודשים הם צילמו את הסדרה. העבודה היתה אינטנסיבית ודחוסה. טולדנו נעזר בכל מה שיכול היה, הקיף את עצמו בחומר מצולם, ארכיוני, אנושי שקשור בנושא פדויי שבי. "קראתי עדויות וראיתי סרטים שליוו שבויים שחזרו. הם סיפרו על הגהנום שעברו פה בחקירות של שירותי הביטחון, דיברו על היחס המחפיר והמשפיל. לא קשה להתחבר לנושא הזה, הוא חלק מהיומיום של כל מי שחי פה, מאז שאני זוכר את עצמי היו שבויים שחזרו בארונות קבורה ואחרים שבאו הביתה חיים ומצולקים. זה בתוכנו, זה אנחנו".

מנוקדת מבט של צופה בלתי אפשרי היה להתעלם מהנוכחות הנפקדת של גלעד שליט. איך זה היה לכם?

"קשה שיא. הצילומים נערכו בתקופה שבה כל בוקר הכותרות צעקו שתוך כמה ימים גלעד שליט בבית. התחושה היתה שהוא מסתובב לנו על הסט, מהלך בינינו. זה היה הזוי. ברקע צפה כל הזמן השאלה האם אנחנו עושים נכון או לא, האם זה מותר או אסור. אין לי תשובה חד משמעית אבל אני יודע שעשינו את הסדרה הזו עם המון כבוד ומתוך רצון לומר פה משהו.

תראי, נעשה פה עוול לחלק מהשבויים שחזרו וזה מכעיס אותי. יש כאלה שחשבו שעדיף שחיילים ימותו מאשר שיפלו בשבי. אנשים חזרו אחרי שנים והסתכלו עליהם בעין מכוערת. גם היום יש כאלה שחושבים שלא צריך להחזיר את גלעד שליט תמורת מחבלים למרות שהוא חייל שלנו. במובן הזה הסדרה הזו כן אומרת משהו".

נשאר נאמן לבמה

בשנים האחרונות הוא בעיקר על במת תיאטרון בית ליסין, חלק בלתי נפרד מהפקות מצליחות כמו "סינית אני מדברת אליך" של סביון ליברכט ו"החולה ההודי" של רשף לוי. בימים אלה הוא משחק בתפקיד ראשי בהצגה "ולנטינו", מלודרמה סוערת מאת רמי דנון ואמנון לוי שבמרכזה סוד משפחתי שמשנה סדרי בראשית.

"הייתי 12 שנה בתיאטרון ואף אחד לא עצר אותי ברחוב, זה כל כך מוזר. 390 אלף איש צפו בהצגה 'סינית אני מדברת אליך' שזה הרבה יותר ממספר הצופים באותה התקופה בסרטים הישראלים שהוקרנו בבתי הקולנוע ולמרות זאת, כאילו שאין לזה השפעה", הוא אומר, "מעולם לא כיוונתי לקולנוע או לטלוויזיה, רציתי רק תיאטרון, אובססיה. היו המון אודישנים שאפילו לא רציתי ללכת אליהם. חשבתי שלא ירצו אותי, כי אני לא מפורסם אבל מעבר לזה התיאטרון היה המרכז. בואי נגיד שאני לא מרגיש שהייתי בחושך לפני שעשיתי טלוויזיה. קודם היתה הבמה".

"ברקע צפה כל הזמן השאלה אם אנחנו עושים נכון או לא, אם זה מותר" 

מתסכל לעשות תיאטרון כל כך הרבה שנים ולזכות להכרה בזכות הבלחה טלוויזיונית?

"לא. היה מתסכל אותי לא לעבוד. אני מאד מפוכח. הבמה נותנת סיפוק מיידי וזה ממכר. אני בא לקבל את המנה שלי והולך הביתה מאושר. אני מת על הקשב הזה של הקהל, על החיבור שנוצר עם אלף איש ברגע, זה כמו שהנשמה שולחת זרועות ונכנסת ללב של כל אחד ואחד שיושב באולם".

טולדנו הוא שחקן של ניואנסים, של מחוות קטנות וסערות נפש שמתחוללות בדרך כלל בגוף, כלואות בתוכו. זה גם סוד הקסם שלו בתפקיד הנוכחי בהצגה "ולנטינו" שבו הוא משחק את בעלה של חנה אזולאי הספרי. "על הבמה אני לא משחק, אני מביא את עצמי למצב שבו אני פשוט שם. עם השנים גיליתי שהכי פשוט להיות שם כשאתה מבין למה. מה אנחנו עושים על הבמה? שומעים, רואים, מרגישים, מגיבים, מדברים. זה גם מה שאנחנו עושים ביומיום".

שיחקת בהרבה מחזות מקור ישראליים. שחקנים ניגשים אחרת למחזאות מקורית?

"אני חושב שכן. מחזה מקורי הוא הצעה, המלצה, חומר גלם. במחזה מקורי השחקנים הרבה יותר שותפים בעיצוב. בתחילת הדרך הדמות היא חד ממדית והתפקיד שלנו למלא אותה. רוב העבודה בחזרות היא להפוך את הדמות מחומר ומילים לאדם, מרעיון למשהו ממשי. הקו הזה שבין שחקן למחזאי נחצה, הכל מתערבב וגם המרחב שבינך לבין הדמות מצטמצם. במובנים מסוימים אני יודע טוב יותר מהכותב מה הדמות מרגישה בכל רגע נתון".

"להמשיך, לעבוד, לעבור מהפקה להפקה, להתפרנס".