כך כמעט וגרמו הגלולות למותי. עדות אישית

לפני חצי שנה, בראש השנה, פגשתי קרישים. בצהרי היום התחלתי לחוש כאבים חזקים בחזה, תחושה שמשהו חותך אותי מבפנים. בהתחלה חשבתי שנתפס לי שריר, ניסיתי לזוז ולשחררו, אך ככל שהשעות נקפו הכאבים גברו ובשעות הערב כבר התקפלתי על הרצפה מכאב. כשהגענו לבית החולים, האחות הראשית אמרה: "בטח נתפס לך שריר", אבל אני התעקשתי שסכין מסתובבת לי בתוך החזה, לא פחות. החליטו לעשות לי צילום חזה, אבל גם הוא לא הראה דבר.

למרות הספקנות סביבי, התעקשתי על בדיקות מקיפות יותר; קצת אסרטיביות מתוך הכאב, והצוות עשה לי בדיקת דם.

רק בשש בבוקר, אחרי שעות של המתנה וכאבים בלתי פוסקים, הגיעה התשובה: יש קריש דם שמסתובב לי בגוף. עוד לא הספקתי להבין מה זה אומר וכבר הייתי בבדיקת סי.טי ריאות. הגילוי כעת היה מפחיד אף יותר: מסתבר שבריאות שלי התמקמו להם קרישי דם מסוכנים ("תסחיף ריאתי" או PE בשפה המקצועית).

רק בת 26, אז למה אני?

המצב היה כל כך חמור שבריאה השמאלית כבר היה לי נמק, והוא שגרם לייסורים שלי. מייד אושפזתי והוזרק לי קלקסן (מדלל דם) לבטן. התחלתי

לעבור סדרה ארוכה של בדיקות דם ובדיקות אולטרסאונד אינסופיות כדי לוודא שאין גם קריש דם בלב. זה, למזלי הרב, לא נמצא; ובכל הזמן הזה כבר הספקתי להרהר לעצמי - למה בחורה בת 26 כמוני נמצאת בסיטואציה טרגית כל כך? הרי יש לי אורח חיים בריא בסך הכל: אני לא מסכנת בריאותי, ואפילו מתעמלת ומשתדלת לשמור על תזונה סבירה. אז למה אני? 

רגע לפני השחרור מבית החולים הייתי בטוחה שהסיפור מאחוריי. הורו לי לא ליטול יותר גלולות למניעת הריון ואמרתי לעצמי שעם איסור כזה עוד אפשר להתמודד. עם זאת, לפני השחרור התחלתי להרגיש כאבים ברגלי השמאלית, אך בבית החולים לא ממש ייחסו לזה חשיבות ולמען האמת, גם אני כבר רציתי הביתה. לאחר מספר ימים בבית, הכאבים התעצמו עד שלא יכולתי לעמוד על הרגליים. שבנו למיון ושם הסתבר שאני והקרישים העמקנו יחסים: הפעם מצאו קריש דם עצום שהתמקם לו ברגלי השמאלית, אותו הגדירו הרופאים כתופעת DVT. הפעם זה עלה לי בבילוי של חודשיים לסירוגין בבית ובבית החולים, במיטה ומול הטלוויזיה מתאוששת ובקושי הולכת, בליווי דיכאון קל.

1,500 מתים בשנה

בינתיים כבר הספקתי ללמוד את הנתונים: קרישי הדם שלי הם בעצם פקק שחוסם את הזרימה הרציפה של הדם. הוא גורם לכאבים, עושה נזקים לוורידים או לעורקים בהם הוא מתמקם, ואף עלול לגרום למוות.

שלוש שנות החלמה לקריש אחד

היות שאת הנעשה אין להשיב, נאלצתי להתמודד עם מציאות חדשה, ולהבין שאני כבר לא בת 26 רגילה. הוסבר לי שלריאות ייקח כחודשיים להחלים. מזל שהן איבר שמחדש את עצמו ולכן כיום מצבן רגיל ותקין. אבל הרגל שלי היא סיפור מורכב יותר: לקריש הדם שם ייקח לפחות שלוש שנים עד שיתמוסס. עליי ללכת שנתיים עם גרב לחץ שיושב על הרגל ונקשר במותן כמעין חצי מכנס, איתו אני מבלה עד השינה.

אני לוקחת מדי ערב מדללי דם שאסור לי לפספס. נידונתי להם לכל החיים. היו רגעים שכמעט נשברתי. גם היום אני חשה לעתים כאבים ברגל, בעיקר כשאני מתאמצת יותר מדי.

הרבה דברים פשוטים של החיים הפכו לקשים להשגה. היום זה בלתי אפשרי לצאת לטיול בשטח למשל, שהרי בכל מצב של פציעה ודימום עליי להגיע במהירות לבית החולים. היום אני גם צריכה לשים לב מתי המחזור החודשי מסתיים וכמובן שגלולות למניעת הריון יצאו מהתפריט. בגדול, הורדתי הילוך מהאטרף של החיים.

בעקבות האירוע שלי, המשפחה כולה נדרשה לעבור בדיקות גנטיות דומות והתברר שגם אחי וגם אחותי ירשו את הגנים האלה, אך הם לעומתי לא קיבלו את שניהם יחד. אחותי הייתה בחודש רביעי להריונה, ובעקבות הגילויים וכדי לא לסכן אותה ואת עוברה, היא החלה הזרקות קלקסן בבטנה שנמשכו בזמן

כל ההיריון וימשכו אף כחודשיים אחריו. במזל טוב היא ילדה כעת בת בריאה ומתוקה.

אך למרות כל הקשיים ובזכות המשפחה היקרה שלי, אני משתדלת לנהל אורח חיים כמעט רגיל ככל האפשר. האירועים הדרמתיים האלה גרמו גם לדברים טובים - המודעות העצמית גברה ותשומת הלב לעצמי התחזקה יותר. אני באמצע ההתמחות במשפטים, חזרתי מעט לחדר הכושר (בהגבלה לפלג גוף עליון בלבד) והכי חשוב - אני מתכוננת לחתונה הקרבה בעוד שלושה חודשים.

המעצב כבר תופר עבורי גרב לחץ מיוחד מתחת לשמלה כדי שאוכל לזוז בחופשיות יחסית. הכל כדי שאוכל להמשיך הלאה וגם ליהנות; ואולי לא תראו אותי רוקדת שם על שולחנות. אבל בהחלט תראו שם כלה מאושרת. 

בימים אלו מצוין חודש המודעות ל-DVT, פקקת ורידים.