אני לא דפוקה או חולה, אני בסך הכל מאוהבת
מאוהבת, מבחינתי, זה לרצות את בן הזוג לידך בכל רגע נתון, לאהוב גם את הדפקטים שלו, להעריץ אותו, להיות המראָה שלו, לתת, לתת את הנשמה ואת הלב, לדעת שהשוני שלו משלים אותך. אבל מבחינתי, חייב להיות שוויון במידת האהבה
יש רגעים שבהם חשבתי לעצמי - משהו דפוק בך, כן, זה הדפקט אצלך, זה בגנים, ככה אני, זה מה יש. אמרתי לעצמי: "את אובססיבית", את קנאית, את חולה". חשבתי ללכת לטיפול פסיכולוגי ואפילו פסיכיאטרי, אבל אז התעשתתי, הבנתי וחסכתי לעצמי זמן יקר.
והנה אני מתקדמת לנוסחה: אם אצל שני בני הזוג מתחוללת ההיסחפות הזאת, הזרימה המיוחדת של האהבה הזאת, זה הדדי, זה יפה מכל, זה יפה כששניהם מוותרים זה עבור זה, יפה ששניהם רוצים וחשים שזה הם ורק הם. זה הדדי. זה הדבר הכי מושלם שיכול להיות.
היה מתיש להגיע למסקנות, ואולי עם אנשי מקצוע זה היה מהיר וקל יותר, אבל כותבי הערוץ וקוראיו וכל המגיבים למיניהם, נחשו מה? אצל כל אחד ואחד מכם מצאתי את המשוואה, את הפיתרון, ואת נחת הרוח לגלות שאני בריאה לגמרי, אני בסך הכל מאוהבת.
מאוהבת, מבחינתי, זה לרצות את בן הזוג לידך בכל רגע נתון, זה לאהוב גם את הדפקטים שלו, זה להעריך אותו, להעריץ אותו, להיות המראָה שלו, לתת, לתת את הנשמה ואת הלב, לדעת שהשוני שלו משלים אותך. זה לנשום אותו, לעשות איתו סקס בכל רגע נתון ואפשרי ולא סתם סקס אלא אהבה, להרגיש שהגוף הוא גוף אחד, דפיקות הלב והנשימה יהפכו לצלילים של תשוקה של חיבור. להתחכך בשר בבשר, להשתוקק זה לזה. אוח, אני כותבת ונמסה מעצם המחשבה.
זה לחכות לרגע שיגיע הביתה, להתקלח להתבשם, קצת רימל קצת סומק, בגד קל וסקסי, ללכת עד הסוף. לדעת שאת בשבילו כל העולם, מספר אחת, לפני הכל!
עוד מבט:
רציתי לנשום אותה. להריח אותה. להרגיש אותה
במי רדר
כל מה שעשיתי כל יום היה מלווה במחשבות על אילונה. קרעו לי את התחת בצבא? "איך אילונה תעמוד בטירונות". הלכתי לאכול עם חברים בחוץ? "אני חייב להתקשר לספר לאילונה על המקום הזה". וככה זה היה כל הזמן. לא יכולתי לנוח. רציתי להיות איתה כל דקה וכל שניה.
אבל אם לא, אם מתגלה אי-שוויון בטוטאליות הזאת, צצה ומדשדשת אצלי הקינאה והאובססביות.
כל עוד שני בני הזוג מאוהבים באותה מידה ורצונם וחייהם תלויים באהבה הזאת שביניהם - אשריהם. אבל ברגע שיש אפילו קצת הבדל ברמת ההתאהבות, שם זה מתחיל. או לפחות, כאן זה מתחיל אצלי.
מספיק שפעם אחת יוותר עליי, ולא משנה אם זה בשביל ללכת עם חבר או לנסוע לטיול או ללכת לקניות לבד, ממש לא משנה במה ועל מה ויתר עליי, בעוד אני לעולם לא אוותר עליו. פה מתהפכת הבטן שלי ואז צצות המחשבות הזדוניות, המפלצת שבי מתעוררת, החלק של האובססיביות והקינאה שאומרת לי "הוא ויתר עלייך. את בחיים לא היית מוותרת".
זה יכול להתבטא גם במצב שסימסתי לו והוא לא ענה כי היה באמצע עבודה, אבל לאחר שעה קלה כשחייג והתברר שהוא דיבר עם אמא או דוד או דודה... אז רגע, רגע, למה איתם היה לך זמן לשוחח, ואלי לשלוח מסרון קטן לא היה לך זמן?
אם יש ערב שהוא לא בעניין, התשוקה המטורפת לעשות אהבה ולחוש גוף אחד, ההירדמות שלי באותו הלילה עם תחושת ריקנות, עצבות וכמובן... המפלצת שפתאום אומרת - הוא לא אוהב אותי יותר, הוא לא רוצה לחוש אותי, הוא מוותר עליי, ואולי יש לו מישהי....
לא בטוח שאני מספר אחת אצלו. אני כמעט מספר אחת
בין שורותיי אתם בטח מאבחנים שאכן מדובר באובססיבית. אבל לא, מדובר כאן באשה מאוהבת שרוצה שוויון באהבה ובטוטאליות שלה. עם בן הזוג שלי לא בטוח שזה יקרה, למרות הוא מאוהב, וזה ברור לי ולאחרים. אבל לצערי הוא לא טוטאלי כמוני. יש בינינו פער. לא בטוח שאני מספר אחת אצלו. אני כמעט מספר אחת. רק כמעט.... לא יותר!
כשהייתי נשואה והפער באהבה היה בכלל תהום, לא הסכמתי להמשיך את חיי ללא הרגש האלוהי הזה של אהבה, אלא התגרשתי.
קוראים יקרים, אני מקווה שיכולתי להעביר אליכם בצורה הכי ברורה שאפשר למה מתעוררות אצלי האובססביות והקינאה. יש להן סיבה – אי שוויון בטוטאליות של האהבה.
אני מאחלת לי ולכל אלה שחיים למען האהבה שוויון מלא בטוטאליות. פשוט לאהוב באותה מידה.
לפנייה לכתב/ת 
אני כותבת ונמסה מעצם המחשבה
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
