מותר לגנוב תרופה שתציל את חייך?

חיי אדם הם ערך עליון ביהדות. חשיבותם היא כה גדולה עד שהם גוברים על קיום מצוות. למעשה, למעט שלוש עבירות (שפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות) ערך החיים מנצח הכל. גם מצוות וגם את חיי האחרים, שחיי האדם לפי ההלכה קודמים לחיי חברו. אפילו רבי עקיבא שהגה את המשפט האלמותי "ואהבת לרעך כמוך" קבע שחייך קודמים לחיי חברך. מצד אחד אדם חייב לעבור על מצוות התורה על מנת להציל את חברו, אבל הוא אינו נדרש למסור את נפשו כדי לעשות זאת.

זה נשמע מאוד חד משמעי, כאילו יש לנו סולם ערכים שלמעלה התמקמו להם החיים ולמטה יש דברים אחרים. אבל האמת היא שבפועל שום דבר הוא לא חד משמעי ולא פעם החיים מבלבלים את השלבים שבסולם, ומביאים אותך לסיטואציות שבהן לא ברור איך מטפסים מהן החוצה ומה צריך לעשות.

החיים בהלכה

מה קורה לדוגמא כשיורים טיל לעבר יישוב גדול? האם מותר להסיט אותו באופן שייפגעו אנשים אחרים? האם מותר להרוג מאות חפים מפשע כדי להציל רבים אחרים? הם מותר לחלל שבת עבור אדם גוסס? האם מותר לגנוב תרופה שתציל את חייך?

אלה לא שאלות שרובנו שואלים את עצמם ביומיום, אבל בשביל לא מעט אנשים הן שאלות יומיומיות. בספרו "החיים בהלכה" שרואה אור בימים אלה, מתמודד ד"ר עו"ד אבי וינרוט עם המצבים הכי מורכבים, תוך בחינה של דילמות שכולן קשורות בערך שניצב גבוה מעל כולם.

"הגישה של ההלכה לגבי ערך החיים מאוד שונה מהגישה המשפטית", מסביר ויינרוט, "הפילוסופיה המשפטית המקובלת מודדת את ערך האדם לפי שני פרמטרים: הפוטנציאל של האדם ומה הוא השיג עד עכשיו. ההלכה מתנגדת לנוסחא זו. ההלכה לא מתייחסת לאדם לפי ערך של מקבל החיים, האדם , אלא לפי ערך של נותן החיים, אלוקים, החיים הם ערך אינסופי ואין משמעות לפוטנציאל או למה שהאדם השיג בחייו".

מאחר שמי שנתן חיים לאחד הוא זה שנתן גם לכל האחרים אין אחד עדיף על האחר. נקודת מוצא זו יוצרת בזמן אמת מסקנות שונות מאלה המקובלות בעולם.

"אם באים לקבוצת אנשים ואומרים להם תמסרו לנו אחד מכם ונהרגו, ואם לא - נהרוג את כולכם. לפי המחשבה ההגיונית במילא אותו אחד ימות, אז יש למסור אותו", מדגים ויינרוט, "אבל לפי ההלכה אסור למסור אותו. ההלכה קובעת שיהרגו את כולם ולא ימסרו חף מפשע. למה? כי אנחנו לא מקריבים אחד על מזבח החברה. אצלנו ערך האדם הוא אינסופי".

"מצד שני", על פי ויינרוט, "יש מצבים בהם ההלכה מתייחסת להבדל בין יחיד לרבים. קיימת פסיקה של החזון איש שמתייחס למקרה בו יורים טיל שיכול לפגוע בקבוצה מאוד גדולה של אנשים. מותר להסיט את הטיל שיפגע במקום בו יש מעט אנשים. במקרה זה אני מעדיף את הרבים על פני המיעוט, אבל ההבדל בין שני המיקרים שכשיורים עלינו טיל אני לא יצרתי את המוות, אני מנתב אותו".

והוא מסכם: "במקרה של הצלת חיים אין הבדל בין יחיד לרבים. אין הבדל אם מדובר בילד או זקן גוסס. כשאומרים לי לקפד חיים אסור לי לקפד חיים של אף אדם חף מפשע כדי להציל חיים של אדם אחר. במקרה שנשלח חץ מוות ואני רק צריך לנווט אותו היחס שונה".

חייל יכול לכתוב בשבת?

התיחסות לרבים קיימת גם במצבים אחרים כמו במקרה של חייל דתי שמשרת במודיעין ותפקידו לרשום כל מה שהוא רואה במשקפת. מה הוא עושה בשבת? האם הוא צריך לרשום גם פעולות שיגרתיות שהסיכוי יש להן משמעות הוא אפסי? כן , כי כשעוסקים בחיי רבים גם שבריר ל סיכון מקבל עוצמה אדירה. בפיקוח נפש של רבים שבריר סיכון דוחה שבת כי השבריר הזה מתעצם לאור העובדה שמדובר בחיי רבים"

בכלל, באופן טבעי תרחישים שכוללים אמצעי לחימה או זמן מלחמה עמוסים בדילמות קיומיות.

"בדיני מלחמה רואים את תקופת הקרב כתקופה בה הערכים הם שונים, אבל גם במלחמה צריך לשים גבולות. יש לא מעט שאלות העוסקות בסיכון חיים. כמו האם מותר לסכן חיים כדי לפנות גופות? האם לאחר נגמר הקרב בשבת מותר לך לעלות על גי'פ?

שאלות על זמן מלחמה מתייחסות גם לאזרחים. לאחר השואה הגיע לרב אדם שהרגיש מיוסר בשל כך שבזמן שהסתתר בבונקר הוא חנק תינוק שבכה ,כדי שלא יסגיר את מיקומם לנאצים שהיו בחוץ. אין ספק שהתינוק לא היה אשם ואותו אדם הרג ילד חף מפשע, אבל הוא סיכן חיים ויש ערך לכל שאר האנשים שהיו בבונקר. לקחת סתם אדם ולהרוג אותו כדי להנצל אסור, אבל כשיש מישהו שמסכן את חייך, גם אם זה לא מתוך רישעות, אפילו בכי של תינוק, או עובר שמסכן את חיי אימו החיים של האדם עצמו קודמים".

שאלות על ערך החיים מופיעות לא רק בשדה הקרב, הן נפוצות הרבה יותר ממה שאנחנו נוטים לחשוב. הם נמצאות לעיתים במקומות כל כך רגילים זה יכול להיות אפילו במקום העבודה שלכם.

ויירוט מסביר כי "כולנו מבינים שלא מחללים שבת בשביל להתפרנס, ומצד שני אין חולקים על כך שפיקוח נפש דוחה שבת, אז לפי מדרג ערכי זה אסור לי לסכן את חיי בשביל להתפרנס, אבל האמת היא שלפי ההלכה מותר להסתכן בשביל פרנסה. יש עשרות דוגמאות בגמרא לכך שערך החיים נסוג בשביל כסף. ולא רק בגלל שפרנסה יש בה מידה מסוימת של חיים, אלא מתוך הבנה של דרך העולם ההלכה מתירה לסכן חיים ברמה שמקובלת בחברה.

"מותר להפליג, לטוס, לטפס על עצים. מותר לעשות דברים שיש בהם סכנה, אבל הציבור לא רואה אותם כמסוכנים. בכלל ההלכה לוקחת את התנהלות החברתית ומאמצת אותה, זאת הסיבה שרופאה שהיא בהריון וצריכה לעשות ביקור בית אצל ילדה חולת אדמת רבנים יגידו לה לא לקחת את הסיכון, כי הולכים לפי מה שמקובל בציבור ובציבור מקובל לא לקחת סיכון כזה. ככלל מה שאתה מוכן לסכן בשביל עצמך-מותר לך לסכן גם בשביל הזולת. היה מקרה שאדם קפץ לירקון כדי להציל נערה שטבעה. האיש סיכן את חייו האם זה מותר? אם זה דבר שאנשים עושים אז כן. אנחנו חברה שלוקחת רמה מסוימת של סיכון".

אפשר להכריח אדם להסתכן "סיכון מקובל" בשביל להציל חיים?

"יש לי סיפור עם תשובה. היו שני אחים תאומים זהים שאחד מהם נזקק להשתלת כליה. הדבר הכי נכון היה לקחת את הכליה מאחיו שיש בינהם התאמה מוחלטת, התאום שהיה קטין סרב. ההורים ניגשו לבית משפט וביקשו למנות אותם לאפוטרופוסים בעניין זה. בית המשפט היה צריך להכריע האם ניתן לקחת מהילד בעל כורחו את הכליה שלו. הגישה היהודית היא שאי אפשר להכריח אדם לקטוע איבר כדי להציל חיים של מישהו אחר. לא מטילים עליו לעשות משהו שהוא נגד האינסטינקט שלו".

האם החיים דוחים כל דבר?

"לא נעים, אבל התשובה היא כן. היה לי מקרה של אשה שהיתה בסיכון חיים כתוצאה מבעל מכה. היא התלוננה במשטרה והם לא עשו כלום. היא הרגישה שהיא נמצאת בסכנת חיים , אז היא בדתה סיפור על אונס, בעיקבות כך הבעל הורחק מהבית. כשהתיק הגיע לבית המשפט והיא עלתה להעיד היא הודתה ששיקרה, אז הוגש נגדה מיד כתב אישום , במהלך המשפט טענו להגנה עצמית וכמו שבהגנה עצמית מותר לשלוף סכין כדי להגן על עצמך, אז מותר לי גם לעבור עבירה אחרת, ובמקרה הזה ההגנה היתה לשקר. במקרה של גזל יש מחלוקת. האם למטופל מותר לגנוב תרופה שתציל את חייו? רש"י טוען שאסור אבל ראשונים חולקים עליו וטוענים שאם מותר להרוג מדוע אסור לגזול? זאת אחת הסוגיות הקשות שקיימות".

הדוגמא הנפוצה ביותר לחשיבות ערך החיים היא השבת. חכמים קבעו כי מותר לחלל שבת כדי להציל חיים. במסכת יומא מוסבר כי מותר לחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. אבל מה הדין במקרה של אדם שברור שהוא לא ישמור שבתות הרבה? האם גם אז ערך החיים מנצח?

"מותר לחלל שבת גם במקרה של אדם גוסס שיש לו עוד שעה אחת לחיות", אומר ויינרוט, "גם במקרה שההלכה

מתירה לקרוביו להתפלל עליו שימות כי הוא סובל, גם אז כשתבוא שאלה לרב אם לחלל שבת כדי להאריך את חייו בשעה. הרב יענה שכן, כי זה לא החיים שלו, החיים האלה הם לא שלנו אנחנו נאבקים על ערך שנשגב מאיתנו.

"זה דבר שהבנתי בעצמי רק לאחר שעברתי חויה מכוננת. הייתי מאושפז בבית חולים. ובשבת לאחר התפילה פתחו את ארון הקודש וכל אחד יכל לגשת ולבקש. האדם שעמד לפני ניגש לארון הקודש ואמר ריבונו של עולם הרופאים נותנים לי יום יומיים לחיות. בשבת הבאה אני אצלך. ואז הוא דפק עם האגרוף ואמר, אבל כל זמן שהנשמה בקרבי אני מודה לך. אז הבנתי שערך החיים זה לא בגלל מה שאפשר לעשות בהם, אלא הערך שלהם הוא כל כך גבוה בגלל מי שנתן אותם. כשמבינים את זה משתנה כל נקודת המבט שלנו".