אובמה זקוק לנו יותר מתמיד

מצעד הבכירים האמריקנים הפוקדים אותנו בימים אלה הוא באמת חסר תקדים. אפילו בזמנם של נשיאים אוהדים כמו קלינטון ובוש לא זכינו לשכמותו בפרק זמן כה קצר. מאז תחילת השנה, בתוך כחודשיים, הגיעו אלינו שבעה מבכירי-הבכירים המנהלים את מדיניות הביטחון והחוץ של ממשל אובמה. למן יועץ הנשיא לביטחון לאומי, ג'ים ג'ונס, ועד ליו"ר המטות המשולבים האדמירל מאלן, וכעת, הבכיר והנחשב מכולם, סגן הנשיא הדומיננטי בכבודו ובעצמו, ג'ו ביידן. צריך להזכיר שבאותו פרק זמן ממש התקיימו בוושינגטון ביקורי עבודה של שר הביטחון ברק, ראש המועצה לביטחון לאומי עוזי ארד וכעת נמצא שם הרמטכ"ל, גבי אשכנזי.

ממשל אובמה הוא שיזם את סדרת הביקורים וביקורי הגומלין התזזיתית הזו, השאלה היא לאיזו תכלית. הרי במצב יחסים רגיל בין וושינגטון לירושלים, די בטלפון תקיף אחד של הנשיא לראש הממשלה כדי להבטיח שישראל שלא תפתיע את ארה"ב במתקפה על מתקני הגרעין של איראן; מה גם שישראל כבר הודיעה רשמית שתניח לארה"ב למצות את מהלך הטלת הסנקציות, וכי מהלך זה מתואם עמה לשביעות רצונה.

העניין הוא שמצב היחסים בין ארה"ב לישראל בימים אלה אינו כתמול-שלשום. מתחילת השנה הולכת ומתפתחת מחלוקת חריפה בין ירושלים לוושינגטון. המימסד הביטחוני והמדיני בישראל סבור

 כעת כי ארה"ב אינה נחושה מספיק בעניין הסנקציות, ומאפשרת לאיראן להרוויח זמן יקר לקידום תוכניות העשרת האורניום ופיתוח הנשק הגרעיני. כזכור הודיעה וושינגטון, כי אם הדיאלוג הדיפלומטי לא יניב תוצאות עד סוף 2009, ארה"ב ובעלות בריתה יטילו על טהרן סנקציות "משתקות" באמצעות החלטה במועצת הביטחון של האו"ם. זה לא קרה: 2009 חלפה עברה, וארה"ב עדיין מנסה ללא הצלחה לשכנע את סין ורוסיה ועוד כמה ממדינות העולם השלישי, חברות מועצת הביטחון, לשתף עמה פעולה. כעת מעריכים כי הסנקציות במסגרת האו"ם יוטלו, אם בכלל, לכל המוקדם באפריל השנה.

בינתיים, כדי לרתום את סין ורוסיה לעגלתו, הודיע ממשל אובמה שהוא "מדלל" את תוכנית הסנקציות: במקום הגבלות "משתקות" על ייבוא וייצוא דלק ותזקיקיו מאיראן ואליה ועל תנועת בכירי המשטר בעולם, מציעה ארה"ב סנקציות רכות יותר. כאלו שיתמקדו בפגיעה רק באינטרסים הכלכליים של "משמרות המהפכה" ובחופש התנועה של מפקדיו וכן במוסדות הפיננסיים באיראן, המממנים ישירות את תוכנית הגרעין. כל אלה הביאו את נתניהו וברק ואת ראשי קהילת המודיעין בישראל למסקנה מדאיגה, שלסנקציות, גם כשיוטלו בסופו של דבר, לא יהיה אפקט ממשי. ואם בכך לא די, התפרסמו לאחרונה בתקשורת האמריקנית ידיעות ומאמרים, שהסתמכו על מקורות מהימנים בממשל, לפיהם החליטה בעצם ארה"ב לוותר על מאמציה לסכל את תוכנית הגרעין האיראנית. במקום זה יתמקד הממשל ב"הכלת" האיום ובייצור הרתעה מולו, שתניא את האייטוללות משימוש בו. כמו שהיה בעת המלחמה הקרה.

בוושינגטון עושים אחד-ועוד-אחד

בדרגים הבכירים בישראל עלה מפלס הדאגה הרבה מעל הקו האדום. כדי שלא להביך את ממשל אובמה, לא ניתן לחששות אלה פומבי. אך מאחורי הקלעים הבהירו נתניהו וברק לממשל בוושינגטון כי להערכתם הזמן אוזל, וישראל לא תוכל לעמוד מנגד שעה שרכבת הגרעין האיראני דוהרת למחוז חפצה ללא הפרעה. ישראל גם הבהירה שלא מקובלת עליה הנסיגה ממדיניות של סיכול הגרעין ל"הכלה והרתעה". הודעות אלו, שרובן נמסרו לממשל באמצעות היועץ לביטחון לאומי עוזי ארד, גרמו לעצבנות רבה בבית הלבן ובפנטגון. ישראל אמנם לא איימה במפורש שהיא מתכוננת לפעול עצמאית לסיכול תוכנית הגרעין, אך בוושינגטון יודעים לעשות אחד ועוד אחד - ומכירים היטב את ההיסטוריה.  

"אין פער ביננו". נתניהו וביידן (צילום: פלאש 90)

המנטרה של ברק "כל האופציות על השולחן" אינה מילה ריקה, כאשר ברקע נמצאות תקיפת הכור בעיראק ב-81' ותקיפת המתקן הגרעיני בסוריה לפני כשנתיים. העצבנות בוושינגטון נובעת מהחשש המוצדק, שתקיפה ישראלית תגרום לפגיעה רב-מערכתית אנושה באינטרסים של ארה"ב במזרח התיכון ובמרכז אסיה. התגובה האיראנית על תקיפה שכזו תערער את היציבות באזור באופן שיעמיד בסיכון את חיילי ארה"ב בעיראק וישבש את תוכניות הממשל לפנותם משם; היא תאיים על מתקני ייצור הנפט במדינות המפרץ ועל כלכלתן; תשבש את תנועת האוניות המובילות את הנפט מהמפרץ לרחבי העולם - מה שיגרום לעליית מחירי הנפט ולהחמרת מצבן של ארה"ב ומדינות אירופה והעולם השלישי, שנפגעו מהשפל הכלכלי; סביר גם להניח שאיראן בתגובה תחבל במאמצי ארה"ב ונאט"ו להשליט ביטחון ויציבות באפגניסטן. שלא לדבר על עימות כולל בזירה הישראלית, שאיראן עלולה להצית באמצעות בעלי בריתה - חיזבאללה, חמאס ואולי גם סוריה.

בוושינגטון מעריכים שכל אלה, בסופו של דבר, יגררו את ארה"ב לעימות ישיר עם איראן - מה שמעל לכוחה אפילו של מעצמה כמו אמריקה, שעה שהיא מסובכת בשני עימותים צבאיים גדולים בעיראק ובאפגניסטן ובעימות גלובלי מול הג'יהאד העולמי הסוני. כל זה בשעה שתקיפה ישראלית, ואפילו מוצלחת מאוד, תצליח רק לעכב את תוכנית הגרעין האיראנית - אך לא לשים לה קץ לחלוטין. לכן, אפשר להבין את הפאניקה שאחזה בממשל בתחילת ינואר, כשישראל החלה לחרוק שיניים מול אוזלת היד האמריקנית.

ביבי בזיגזג

כאמור, במצב יחסים נורמלי, היו נתניהו וברק ובכירי אנשיהם מוזמנים לסבב שיחות מקיף בוושינגטון. היו נערכות שיחות בארבע ושש עיניים ומפגשים רחבים יותר בהשתתפות היועצים. בסופו של דבר היו מושגות הבנות כולל, למשל - התחייבות ישראלית להודיע מראש לארה"ב על כוונה לתקוף, תמורת הבטחה אמריקנית עקרונית שלא לסכל ולהפריע למתקפה כזו, כשיבחינו בה כשהיא עומדת להתבצע או מתבצעת. הודעה מראש תיתן לממשל שהות לשכנע את ישראל להימנע מתקיפה, ובמקרה שהשכנוע ייכשל יוכלו הכוחות האמריקניים באזור המפרץ להיערך לתגובה האיראנית. אחר-כך אובמה היה בא ארצה כדי להרגיע את הציבור הישראלי ולבשר לו, כי ארה"ב לא תשלים עם איום קיומי עליו. כפי שעשה הנשיא בוש.

כל זה לא קרה, בגלל הניכור שבין אובמה ואנשיו לנתניהו ואנשיו והאי-אימון שרוחש הממשל לראש הממשלה. נראה שגם בוושינגטון הבחינו בזיגזגים של נתניהו ובכניעה הסידרתית שלו לדרישות

הימין הניצי, וחוששים שסיכום עמו לא יכובד. לכן, סביר להניח, החליט הממשל ללכת על תוכנית חלופית, שבמרכזה גיחות תכופות של בכירים לישראל ומסעות בכירים ישראלים לוושינגטון. המטרה היא לפנות לציבור הישראלי מעל ראשי מנהיגיו ולהבטיח, באמצעות לחץ של דעת הקהל והתקשורת ובאמצעות שכנוע בכירי מערכת הביטחון וקהילת המודיעין הישראלית, שנתניהו וברק יתנו צ'אנס לסנקציות ולא ייחפזו לנקוט צעדים דרסטיים מול איראן. במקביל משרתים המסעות המתוקשרים והצהרות הבכירים יעד אמריקני נוסף: הם מבהירים לסין ורוסיה ומדינות העולם השלישי, כי אם לא ימהרו לאשר את הסנקציות, לא יוכל הממשל לעצור עוד לזמן רב תקיפה ישראלית שתזיק לכולם - אפילו לסין הזקוקה לנפט מהמפרץ.

בישראל ניצלו ומנצלים את סדרת הביקורים כדי להציב לממשל דרישה חדשה. סגן הנשיא ביידן למשל שומע מפי מארחיו, כי ישראל מבינה את קשיי הממשל לשכנע את מוסקבה ובייג'ינג. לכן, אומרים בני שיחו, צריכה ארה"ב לעבור מיד לתוכנית ב' - לזנוח את המאמץ באו"ם, ולגבש קבוצה של מדינות "החושבות כמו אמריקה" (Like Minded States) בעניין הסנקציות. חברות קבוצה זו, הכוללת גם את גרמניה, בריטניה, צרפת, איטליה ואולי גם רוסיה - כל אחת לחוד וכולן ביחד - יטילו ישירות סנקציות מסחריות ודיפלומטיות על איראן. התוכנית מונחת במגרות המועצה לביטחון לאומי בוושינגטון, אך הממשל פוסח עדיין על שני הסעיפים. בישראל סבורים שלתוכנית זו יש סיכוי טוב להשיג את יעדיה, במיוחד אם יאמצו ארה"ב ובעלות בריתה את "המודל הקובני" - איסור גורף על סחר, מימון ותנועת אזרחים עם איראן.

אם לשפוט על פי הצהרותיו של ביידן בארץ, נראה שממשל אובמה נוטה ללכת בכיוון עליו מצביעה ישראל בתמורה להבטחה ישראלית מחייבת בכל הדרגים להימנע מתקיפת איראן. "אין פער בינינו", אמר ביידן ביום שלישי השבוע, כשהוא ניצב לצידו של נתניהו ומצמיד את כפות ידיו זו לזו. אגב, בעניין זה קשריו האישיים של האדמירל מאלן עם הרמטכ"ל אשכנזי משחקים תפקיד מרכזי. בארה"ב יודעים כי הקברניטים הפוליטיים בישראל לא ינקטו כל יוזמה צבאית התקפית, אם המפקד של צה"ל לא ימליץ ויאשר. עם זאת, ניתן להעריך שהוא סבור שמהלך צבאי צריך להיעשות, אם בכלל, רק כשכל הברירות ודרכי הפעולה האחרות מוצו עד תום.

הקול היהודי המאוכזב

אבל לנהירת הבכירים האמריקנים לישראל - ובעיקר לביקורו של סגן הנשיא ביידן - יש מניע נוסף. אין זה סוד שהפופולריות של הנשיא אובמה בארצו נמצאת כעת בצניחה חופשית. הסיבה העיקרית לכך היא האכזבה של תומכיו מהישגיו הדלים עד כה כמעט בכל תחום; בעיקר מחוסר יכולתו להדביר או לפחות לצמצם את האבטלה המכה במיעוטים, שהצבעתם הכניסה את אובמה לבית הלבן. גם בזירה הבינלאומית אפשר להבחין בזלזול קל באובמה. ההתלהבות מנאומיו הסוחפים התחלפה באכזבה מביצועיו הדלים. כל אלה עלולים לבוא לידי ביטוי בנובמבר השנה, עת שכל בית הנבחרים ושליש מהסנאט יעמדו לבחירה מחדש. הסיוט של הבית הלבן הוא שהבוחרים המאוכזבים ישלחו הביתה לפחות חלק מהמחוקקים המזוהים עם הנשיא. אם זה יקרה, יאבד אובמה את הרוב הדמוקרטי הנוח שיש לו כעת בשני בתי הקונגרס, יוזמותיו ייתקעו והוא ייאלץ לכלות את זמנו במאבקי כוח פוליטיים. במצב כזה זקוק אובמה מאוד לקול היהודי.

אלא שקול זה, כעת לפחות, אינו מונח בכיסו: רבים מיהודי ארה"ב כועסים על שהנשיא, שכבר ערך ביקורים מתוקשרים במצרים, סעודיה וטורקיה, לא מצא לנכון לפקוד את ישראל. הוא גם לא

ממש התאמץ למצוא לשון משותפת עם נתניהו. הצהרות התמיכה בישראל והמחויבות לביטחונה מפיו ומפי ראש מטה הבית הלבן, רם עמנואל, אינן עושות את הרושם הדרוש. ביקורו של ביידן אצלנו אמור לסלק משקעים אלה, ולהציף להכרתם של יהודי ארצו ואזרחי ישראל גם יחד את העובדה, הנכונה כשלעצמה, שממשל אובמה מחויב לביטחונה של ישראל ומעניק לה סיוע ביטחוני לא פחות מממשלי קלינטון ובוש. אולי אף יותר מהם. "היחסים הביטחוניים עם הממשל הנוכחי הם יותר ממשביעי רצון", מאשר בכיר מאוד במערכת הביטחון של ישראל ומוסיף: "הם נותנים לנו כמעט כל מה שאנחנו מבקשים".

די ברור שממשל אובמה זקוק בשעה זו לרצונה הטוב של ההנהגה בישראל, וחשוב לו למסד עמה יחסי אמון, הבנה ושיתוף פעולה. לישראל יש אינטרס זהה. ביקורו של ביידן אמור היה להסדיר יחסים אלה, לשביעות רצון שני הצדדים. אך לשר הפנים היו כנראה תוכניות אחרות. בממשלת נתניהו, כמו בעניינים אחרים, ראש הממשלה הוא רק ראשון בין שווים. לרוב גם זה לא. לכן יכול היה אלי ישי לבשר על מיזם בנייה בירושלים המזרחית על אפו ועל חמתו של הממשל, ובשעה שסגן הנשיא מתארח בירושלים. עכשיו יודע גם ביידן, ידיד ישראל וידידו של נתניהו, שרם עימנואל, הלוחש על אזנו של אובמה, צודק: על ממשלת ישראל אפשר לסמוך בעירבון מוגבל. מוגבל מאוד.