קרוסלה של רגשות, או פוקר של אכזבות?
מתי תלמדו? אנחנו אוהבות כנות, וגם לנו חסרים קלפים. אבל הליצן העצוב שחושב שהוא ג'וקר לא מתמודד. הוא קם והולך לשחק עם מישהי אחרת, רק כדי לבדוק אם ינצח גם אותה
גם כשעברנו את גיל 20 ו-30, ואולי עד זיקנה ושיבה, אנחנו נשארים ילדים שמשחקים במשחקים. לפעמים זה תופסת ולפעמים מחבואים: רואים אותי או לא, למי זה חשוב יותר ומי יתפוס את מי ראשון. משם עוברים לנדנדה: פעם אני למעלה בהיי של התלהבות ואתה למטה, מתנהג כאילו שלא איכפת לך. אחר כך אתה למעלה מראה לי אהבה, ואני למטה הופכת אדישה, עד שנמאס. בוא לא נעלה על הנדנדה הזאת!
אני מעדיפה קרוסלה של רגשות: סחרור חושים, שנינו ביחד, בלי ספקולציות ובלי נדודי שינה. אבל אתה בחרת לשחק במשחק שלך, אז אנחנו בעוד סיבוב פוקר, מעמידים פנים שאנחנו גדולים, מביטים בעיניים ומחפשים את השקרים.
אנחנו בוחנים מי שווה יותר, מנחשים למי יש קלפים טובים יותר ביד. אם הם לא מי יודע מה, תמיד אפשר להעמיד פוקר פייס מזויפים. הבעיה היא שאנחנו כבר לא ילדים ועם פני הג'וקר אפשר לנצח משחק, אבל לא לנהל מערכת יחסים, כי כל ג'וקר תחמן הופך בסוף לליצן חצר עצוב.
ואז, מתחילים התירוצים ומתגלה האמת, זו שמאחורי הפנים המאופרים: רק בילפתי, פעם באמת הייתי אס אבל עכשיו העבודה בזבל, החיים לא משהו ואני קלף נמוך שמנסים להיפטר ממנו. המציאות נמסה מול עינייך כמו מייק אפ זול בזיעה מתוך פחד להיתפס ומגדל השקרים מתמוטט כמו מגדל קלפים.
"זה לא ששיקרתי, רק עיגלתי פינות"
למרות הכל הוא בכל זאת מנסה: "זה לא ששיקרתי, רק עיגלתי פינות, סימנתי קלפים, שכחתי לציין עובדות והחבאתי מלך בשרוול של החולצה". כשאתה ככה, סוף המשחק ידוע מראש - הג'וקר השקרן נתפס ועף מהמשחק בבושת פנים.
גברים, מתי תלמדו? אנחנו אוהבות כנות ומעריכות אותה. גם לנו חסרים בדיוק אותם הקלפים! אז לאחר שנחשף, מה הג'וקר יעשה עכשיו? שתי אפשרויות: או שימצא מישהי אחרת לשחק איתה, או שיתמודד עם המציאות ויבין: הוא לא ג'וקר, אלא ליצן עצוב שחושב שהוא ג'וקר, ואין יותר טרגי מזה.
גם אם יש ג'וקר שבחר להתמודד ולהפסיק לשקר לעצמו, הוא עלול למצוא תירוצים שונים להפסד שלו. במקרה הקל הוא יגיד שהדילר נגדו ושאלוהים לא חילק לו קלפים נכונים. במקרה הקשה הוא יאשים אותך. אל תקחי את זה אישי, תמיד מאשימים את השחקן השני. פשוט, זה הרבה יותר נוח מלהאשים את עצמך.
כך קרה, שבוקר בהיר אחד בן הזוג למשחק קם ונפרד. בלי סיבה הוא העיף את כל הקלפים באוויר ועזב את הקזינו. הוא אמר שהתעייף מהמשחק, אבל עברה דקה והנה הוא כבר מחפש קזינו חדש, כזה שבו עדיין לא מכירים אותו שם יהיה לו קל לשקר. אחר כך הוא יבגוד בך עם שחקנית אחרת כדי לראות איך היא משחקת - בשביל הגיוון, בשביל המסתורין, זה חלק מהמשחק.
את נשארת בקזינו ריק ומבולגן, עם כל הקלפים ביד ואף אחד לשחק איתו. את לא נותנת לזה לשבור אותך - צוחק מי שצוחק אחרון, את משפצת את הקזינו, מעצבת ופותחת שעריו לשחקנים טריים, תולה שלטים ומבשרת לכולם על הפתיחה המחודשת. אחד אחד בבקשה. מי צוחק עכשיו ולמה את עדיין מתגעגעת לג'וקר שלך?
מחפשים את האמת בפרצופים צבועים
עכשיו שוב את זו שלמעלה בנדנדה, בהיי של התלהבות, אבל אין מי שיתנדנד איתך וזה מתחיל לשעמם. את מגלה שגם את שחקנית, הפכת בעל כורחך, או שלמעשה את מכורה למשחק קלפים שנקרא לו "אהבה". עכשיו תורך להעמיד פני ג'וקר ולשחק את המשחק.
הנה מגיע השחקן, נכנס לקזינו שלך כשהוא מחויך, אולי מתוך מבוכה ואולי כחלק מהתחפושת. הוא מתיישב ובוחן אותך, את הקלפים שבידו, ומנסה להציץ על אלו שלך. את לא נשארת חייבת, לא נותנת לו לראות ובוחנת בחזרה. מקצוענית אמיתית שדבקה בחוקי המשחק. אין סוף למבטים, נראה ששניכם מחפשים את האמת בפרצופים צבועים.
את מחכה לרגע שתרדו מהנדנדה, מחפשת בין שחקני הפוקר את האחד שכמוך, מעדיף את הקרוסלה. איפשהו נמצא זה שרוצה להסתובב איתך במערבולת של רגשות, לוותר על הקלפים ולסגור את הקזינו לתמיד.
הפעם את אומרת - טקסס הולדם תשחק עם החברים שלך. כשתרצה אהבה ולא משחקים, אני פה, מחכה.
לפנייה לכתב/ת 
