לוחמי חירות פלסטין

קרל דויטש, חוקר לאומיות חשוב, כתב פעם שאומה היא קבוצת אנשים המאוחדת על ידי טעות משותפת באשר למוצאה ואיבה קולקטיבית כלפי שכניה. הוא יכול היה להוסיף שלאום הוא גם קולקטיב שיש לו תמיד קדושים מעונים שנחשבו על ידי שכניו לטרוריסטים.

חברי הכנסת אחמד טיבי וטאלב א-סאנע הוצאו ממליאת כנסת, לאחר שקטעו את נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בישיבה מיוחדת לזכרם של 12 עולי הגרדום. טיבי, שידיעותיו בהיסטוריה לא נופלות מאלה של ביבי, סולק מהישיבה כיוון שהעיר: "ירו על אוטובוס של ערבים אדוני... הם הרגו שר. האם מותר להתנקש בשר? אלה גיבורים או טרוריסטים"?

למי שלא בקיא דיו, הח"כ הפלסטיני-ישראלי התכוון לשלמה בן יוסף, אליהו חכים ואליהו בית צורי שהוצאו להורג על ידי הבריטים והמצרים. בן יוסף השתתף באפריל 1938 בתקיפת אוטובוס אזרחי שהסיע תושבים ערבים לצפת. הוא קוטלג על ידי הבריטים כטרוריסט ונתלה על ידם למרות שלא הצליח להרוג ולו אחד מן הנוסעים. חכים ובית צורי נשלחו ב-1944 על ידי הלח"י לקהיר ושם חיסלו את הלורד מוין שהיה באותה עת השר לענייני המזרח התיכון בממשלת בריטניה. השניים נתפסו ונידונו למוות בבית דין צבאי מצרי.

כאשר פלסטיני מנסה להרוג ישראלים, ולא משנה אם הם אזרחים, מתנחלים חמושים או חיילים, הוא נתפס מיידית כטרוריסט. חמדי קורעאן ומג'די רמאווי למשל, ששלחה החזית העממית כדי לחסל את רחבעם זאבי, שר התיירות בממשלת ישראל באותה עת, לא הוצאו להורג.

ישראל אינה מוציאה להורג, אלא מחסלת. אולם השניים נשפטו כדת וכדין כמחבלים (וקיבלו מלבד מאסרי עולם גם 100 ו-80 שנה כל אחד). שלמה בן יוסף תקף את האוטובוס הערבי כתגובת נקם על הרג יהודים במונית שנסעה באותו אזור. קורעאן ורמאווי התנקשו בגנדי מכיוון שמספר חודשים קודם לכן הרגה ישראל ב"סיכול ממולכד" במשרדו שברמאללה את אבו עלי מוסטפא מנהיגה הפוליטי של החזית העממית.

כמעט שאין סכסוך לאומי-קולוניאלי בעת המודרנית שלא לווה במאבק מזוין. לעיתים מאבק זה היה קצר ושולי יחסית לפעולה המדינית. לפעמים הוא היה ארוך וממושך. במקרים רבים הידרדרה ההתמודדות לפעולות טרור שכוונו ופגעו קשות באזרחים לא מזוינים. כאשר יחסי הכוחות הצבאיים היו מאוד לא מאוזנים, ולוו גם בהתנחלות מאסיבית, הטרור התעצם

והכתיב את אופיו של הקונפליקט. כך היה בקניה או באלג'יריה בשנות ה-50 וכך היה בעימות הממושך והארוך ביותר בעת המודרנית בישראל-פלסטין.

רבים כנראה לא יאהבו את ההשוואה ויצאו מגדרם: שלמה בן יוסף הוא הרי לוחם חירות לאומי, ואילו אבו עלי מוסטפא הוא בסך הכול טרוריסט לאומני. אולם אם תקום מחר מדינה פלסטינית, כפי שמבטיח נתניהו לאמריקנים, אנו נטייל ברחובות חברון ורמאללה שיישאו את שמו של מוסטפא. תלמידים פלסטינים ילמדו עליו בבתי הספר ובאתרי המורשת.

השאלה המתבקשת היא, למה לא ניתן ללמוד על מאבקם של אחרים לחירות מדינית רגע לפני, וכך אולי לחסוך בדם.

פרופ' שלמה זנד, החוג להיסטוריה כללית, אוניברסיטת תל אביב