תערוכה ישראלית-פלסטינית - בלי פלסטינים
תערוכת "הפעם נפגשנו אחרים" באונ' ת"א מתעדת את הנעשה בשטחים מפרספקטיבה של אמנים ומשוררים החפצים בדו-קיום, אך היוצרים הפלסטינים חסרים. "זה לא אומר שהתערוכה לא מעבירה מסר של סובלנות", קובע אחד האוצרים
ביום שני התקיים ערב הפתיחה של התערוכה הישראלית-פלסטינית - "הפעם נפגשנו אחרים - המציאות הישראלית-פלסטינית בחווייתם של אמנים עכשוויים", תערוכה קבוצתית המוצגת בבניין הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי באוניברסיטת תל אביב.
התערוכה היא פרי יוזמתם של חמישה סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב - דניאל צוקרמן, תמר שחף, אמיר דפני, עמית רוזנצוויג וישי יפה. כל אחד מהם לומד בחוג אחר אבל כולם השתתפו בשנה שעברה בקורס למנהיגות מדינית שנערך ביוזמתה של אגודת הסטודנטים ובשיתוף "יוזמת ז'נבה". התערוכה היא פרויקט הסיום של הקורס.
הפעם נפגשנו אחרים. הפלסטינים לא הגיעו (צילום: עדנה שמש)
את כל עבודת האוצרוּת והקמת התערוכה עשו החמישה בהתנדבות. בדף ירוק קטן שאותו הם מחלקים לעוברים ולשבים ברחבי הקמפוס, הם מציינים כי היצירות המשתתפות בתערוכה משקפות את המציאות הישראלית-פלסטינית מתוך חווייתם של האמנים כמו גם מהוות פסיפס של דעות, כדי שהמבקר בתערוכה "יוכל להתרשם באופן בלתי אמצעי מהמגוון הרחב של מציאויוות סובייקטיביות".
קירוב לבבות
לדברי תמר שחף, הם החליטו להרים פרויקט ישראלי-פלסטיני מתוך תחושתם האישית שלא נעשֶה די לקירוב בין פלסטינים לישראלים או לעידוד סובלנות הדדית, ומתוך רצון לתת במה לאמנים עכשוויים, מוכרים יותר ומוכרים פחות, כדי שיציגו בתערוכה מצילומיהם ומשיריהם הקשורים למציאות רבת הפנים כפי שחווים אותה כולנו, ישראלים יהודים וערבים, ופלסטינים.
בתערוכה משתתפים 22 אמנים, רובם ככולם צלמים ומשוררים ישראלים, ביניהם המשורר מרדכי גלדמן שפרסם עד כה 11 ספרי שירה ואף זכה עליהם בפרס ברנר, בפרס עמיחי ובפרס ראש הממשלה; המשורר יחזקאל נפשי זוכה פרס אייזנברג לספרות, ולצידם משוררים צעירים כאורי עגנון, בן 19, מתנדב בשירות לאומי וחבר בקבוצת האמנים הירושלמית "קרע". הסטודנטים רים עָ'נָאיים ושָׁוְוקִי קסיס התנדבו לתרגם את השירים לערבית ותרגומיהם מופיעים לצד הטקסטים בעברית.
בשירו הקצר כותב יניב קקון:
בְּאוטובוס לֵילי, קרוֹבים לְשֵׁינה,
נסחפים דרך רדיו לאותה מנגינה,
לְרגע מוּתר להרגיש והיא מבחינה,
לְרגע לא מפרידה ביניהם מדינה
לעומת השיר הזה, המשווע ל'נוסטלגיה-עתידית' של נורמליזציה, שירה של אורה ניזר, "אני חיה בפֶה סגור" חד כמו המציאות:
אני חיה מתה מִפחד
פיצוץ בלהה של טיל מתביית
פראנויה משוחררת גבולות
מהמֶרת על החיים ועל המוות
בְּאוטובוסים ובתי קפה שקטים.
אני חיה מתה מִפחד
בגלל רודפי צדק בִּתשוקה מתמדת לקדֵש
אדמה זבת זכויות שלא אכפת
שהאופק משאיר בעשן נרות הנשמה
לועסת
בפה סגור את בְּלִיל קיומִי
אני מסתירה מעצמי את הפנים
ומתביישת.
עמית מאוטנר, משורר ומורה לתיאטרון, מנחה קבוצת "שירה חדשה" כותב על חוויות המילואים שלו בשירו 'צִדקַת הדרך':
...אל תחשוב אותי כזה. באמת
ניסיתי לרשרש את כל הסוכריות בַּכיס
אבל הזית הוא חזק ממני
והמטוֹל והאֶפוד ממךָ...
(...)
איתךָ עוד היתה לי תקווה. אבל הכוח טעה
ולא ידעתי סליחה בערבית
ואחרי חֲטאת רָבַץ לַפֶּתח, חיילים
כמוני באו כמו אבות נוטשים.
פיוט מצולם, צילום פיוטי
בין עמודי השירה נשזרו צילומים מגוונים של צלמים שונים. טל סוֹפֵר עוסקת בצילום דוקומנטרי, אריה פקר, לוחם קרבי לשעבר, מציג תיעוד של מקום משתי נקודות ראות שונות מגזרת חלמיש (2006). איתי לוי, צלם עיתונות, אשר על פי עדותו הכתובה "מכור לאקשן שבצילום עימותים, אבל בכל זאת חולם לעולם טוב יותר", הנציח במצלמתו חייל השוכב לנוח ליד גדר ההפרדה כנשקו לצדו ובידו ספר שכותרתו היא "אני לא הבוס".
מתוך התערוכה "הפעם נפגשנו אחרים" (צילום: עדנה שמש)
צילום אחר בולט של לוי הוא זה של פלסטיני צעיר שפניו מוסתרות בכאפייה, מסובב מָקְלע עם אבן גדולה מול סוללה של צלמים, מעין 'מצגת של התנגדות'. האירוניה בצילום ברורה: אפילו המאבק זקוק ליחסי ציבור. צילומו של אדם שולמן פיוטי ונוגע ללב: שלוש ילדות פלסטיניות ביום גשם, אחת מהן מרימה אליו את עיניה ומחייכת אליו חיוך יפה, מעל ראשה מטרייה ירוקה מכוסה בפרפרים גדולים - מעין אי של שקט, רגע של רוגע, בארץ אכולת עימותים וזעם (גילוי נאות: גם כותבת שורות אלה מציגה בתערוכה צילום שלה בשם "ערביות טובות").
איפה הפלסטינים?
כל זה יפה, אבל אליה וקוץ בה. המוטו של התערוכה "הפעם נפגשנו אחרים" (שהוא פראזה מתוך שירו של עמית מאוטנר) מקיים רק את מחציתה האחת של המשוואה המתבקשת. בכל התערוכה אין ולו יצירה אחת פרי מחשבתם או ידיהם של אמנים פלסטינים או ערבים-ישראלים. אמיר דפני נאנח. במשך כשנה, מאז פרסמו את דבר קיום התערוכה, אספו המארגנים חומרים לתערוכה וכשמיינו אותם מצאו, להפתעתם ולאכזבתם, שאכן, אין בין העבודות כאלה של ערבים ישראלים או פלסטינים.
"פעמיים נדחתה פתיחת התערוכה בגלל זה", מספר דפני. "אבל למרות שפנינו בכמה ערוצים, גם באוניברסיטה וגם מחוצה לה, לא הגיעו עבודות שלהם. לא רצינו עבודות ממוּסדות של ארגונים, אבל יצרנו קשר עם כל מיני מוסדות ביניהם 'בצלם' ו-"שוברים שתיקה" וביקשנו שיהיו לנו למתווכים עם אמנים פלסטינים, כדי שנוכל להציג עבודות להם.
באשר לאמנים ערבים ישראלים, אני עצמי דיברתי עם כמה משוררים ערבים מיפו - דרכם גם הגעתי לרִים שתרגמה את השירים - אבל פניותי לא נענו. פרסמנו בכל מיני מקומות, תלינו הודעות במעונות, פניתי אישית לסטודנטים ערבים שאני מכיר בקמפוס, אבל עובדה, אין בתערוכה עבודות שלהם".
אולי יהיה מי שיאמר 'תוציאו את הנעצים מהעיניים', אבל דפני מזדרז ומוסיף שהוא לא היה רוצה להסיק מכך מסקנות פוליטיות. מבחינתו זו גם לא המטרה. "גם אם אין בתערוכה אמנים פלסטינים או ערבים ישראלים, זה לא אומר שהתערוכה לא מעבירה מסר של רצון לסובלנות ולדו-קיום".
- התערוכה "הפעם נפגשנו אחרים", שבספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי באוניברסיטת ת"א, תינעל ב-25 במרץ.