שתף קטע נבחר
 

אני יכולה לשכוח מחברוּת עם בני המין הזיפי

נראה שמגיל 20 כבר אי אפשר לפגוש ידידים חדשים, ומוטב שאלמד להסתפק באלו שגדלו איתי מגיל שלוש, התקלחנו ביחד עד גיל שבע והם רואים בי אחות לכל דבר. מעתה והלאה, גברים שאפגוש יהיו מעוניינים אך ורק בסקס או באהבת אמת

בשבת שעברה יצאתי עם חברה לערב אוונגרדי של הקראת שירה, נגינה וג'אגלינג של אמנים צעירים. כיאה לערב אמנות חתרנית, האירוע התרחש בדירה מתפרקת בדרום תל אביב, שם ישבנו על הרצפה מול אורגן ומיקרופון ומתחנו צווארים לכיוון המקריאים המגמגמים. הקהל היה מורכב בעיקר מנשים וגברים בשנות ה-20 לחייהם, הנשים לבושות בשמלות שאנטי וגרביונים גותיים והגברים מתהדרים בשיער ארוך ומעופש ובזיפים מוזנחים בקפידה.

 

אחד מארוכי השיער היה מוכר לי, אבל לא הצלחתי להיזכר בשום אופן מאיפה. לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים. אחרי שהתלחששות אינטנסיבית עם החברה שלי לא הניבה תובנות לגבי זהותו של הזר, החלטתי להיות בוגרת ולשאול אותו את השאלה השחוקה: “סליחה, אנחנו מכירים מאיפשהו?”

 

שנינו פירטנו את כל הביוגרפיה האישית שלנו ולא מצאנו נקודות השקה, ובסופו של דבר החלטנו שכנראה נפגשנו בערב דומה לזה בעבר. השיחה זרמה, והבחור עבר לשבת על המחצלת שלי. במשך שעתיים הקשבנו לפיוטים מיוסרים ופילוסופיים, אבל גם דיברנו וצחקנו לא מעט. בסוף הערב, הוא אמר לי שיוסיף אותי בפייסבוק. “זה מיכל זכריה, עם h,” אמרתי.

 

הבחור לא הכזיב. לא עברו 24 שעות, וכבר קיבלתי ממנו בקשת חברות ולצדה מסר אישי: “היה לי כיף אתמול. לא ידעתי שיש לך חבר”.

 

אופס. מהרגע שהוא ראה את הסטטוס שלי בפייסבוק, הבנתי, אין לי סיכוי איתו. עכשיו נחליף כמה הודעות נבוכות ולקוניות, ואז הוא יתפוגג למאגר הווירטואלי של חברים-שאני-לא-באמת-מכירה בפייסבוק. רוב הסיכויים שלעולם לא נהיה ידידים.

 

התופעה המבאסת של בחורים שהכרתי, היה לנו הרבה במשותף ונעלמו שנייה אחרי שהזכרתי את אהוב לבי לא זרה לי. נראה שהחל מגיל 20 כבר אי אפשר לפגוש ידידים חדשים, ומוטב שאלמד להסתפק באלו שגדלו איתי מגיל שלוש, התקלחנו ביחד עד גיל שבע והם רואים בי אחות לכל דבר. מעתה והלאה, גברים שאפגוש יהיו מעוניינים אך ורק בסקס או באהבת אמת, ואני יכולה לשכוח מחברויות אמיצות עם בני המין הזיפי.

 

חברוֹת, כמובן, זה דבר אחר. פגשתי חברות חדשות בצבא, בלימודים ואפילו באינטרנט. אז למה בנים חייבים להיות קשים כל כך? מה, הם לא אוהבים לפגוש חברים חדשים? ואם חברים, אז למה לא ידידות?

 

פנטזיות על דאבל דייט סוער עם החבר

שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאוהבת בחבר שלי מעל הראש. כל ידיד פוטנציאלי שאני פוגשת מיד משובץ בפנטזיות שלי על דאבל דייט סוער עם החבר או ערב סרטים אפלטוני למהדרין. אבל אני מתגעגעת לימי הנעורים, שבהם היו לי ידידים קרובים, והיינו מדברים על הכל. לפעמים היינו נרדמים בערימה בסלון של מישהו, בנים ובנות, בלי לקום בבוקר שאחרי סמוקי לחיים ורוויי מתח מיני. ידענו לחלוק מגע של חום ושל קירבה נטו, וחוש הומור מעולה היה תכונה ליהנות ממנה, ולא וי לסמן בצ'קליסט לבן זוג פוטציאלי.

 

ידידים כאלה פשוט לא קיימים יותר. ההרגשה שלי היא שכללי המשחק נוקשים מדי. מאז שיש לי חבר, כאילו צמח סביבי שדה מגנטי שמרחיק את הידידים הפוטנציאליים, אלה שאוהבים סרטים של טים ברטון וספרות אנגלית, צוחקים מהומור שחור ואוהבים לטעום בירות חדשות. כשאני פוגשת בחור שכיף לי איתו, אני מוצאת את עצמי לפעמים דוחה את הרגע שבו אספר לו שיש לי חבר, פשוט כדי לדחות את התירוץ שיסיים את השיחה.

 

האם באמת סומנתי? האם תם עידן הידידים בשבילי?

 


 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
“סליחה, אנחנו מכירים מאיפשהו?”
צילום: jupiter
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים