הצמרת מתרחקת? להתגאות ולהסתכל קדימה

מדובר היה במשחק חוץ על חימר, באמצע עונת המגרשים הקשים, בקצה השני של הגלובוס ונגד נבחרת שמחכה לנו בסיבוב לנקמה על הפסדה כאן בארץ ב-2007. גם נבחרות טובות וחזקות, שגדלו על חימר, כמו אוסטריה, סלובקיה, אוסטרליה ואחרות, חטפו בראש בחצי הכדור הדרומי. גם נבחרות גדולות וטובות מאיתנו יכולות להפסיד בצ'ילה במגרשה על החימר האדום, כשפרננדו גונסאלס וניקולאס מאסו מחפשים הישג שיא שלהם ושל מדינתם במפעל היוקרתי.

צריך פרופורציות והרבה. בספורט יש עליות וירידות, יש תקופות טובות וטובות פחות, יש דורות חזקים וחזקים פחות, אבל המפתח הוא פשוט התמדה, רצון ואמונה. הספורטאים עצמם יודעים זאת, הלא הם למדו זאת על בשרם. אך האם אנו, המאמנים, תמיד זוכרים זאת? האם קברניטי הענף באמת הפנימו שהתמדה, נחישות, אמונה והישענות על ניסיון עבר יקר ערך הם מספיק חשובים בכדי לחרוט אותם על דגל העשייה?

לשאלה זו אין לי תשובה חד משמעית. האינטואיציה אומרת ככה: שחקני הנבחרת - דודי סלע, הראל לוי, אנדי רם, יוני ארליך, נועם אוקון, אמיר חדד ואפילו מאמני הנבחרת, אייל רן ונועם בר, גדלו כולם על קרקע בריאה בספורט הישראלי.

בהיותם ילדים ונערים צעירים, אחרי פרישתו של הדור הנהדר של שלמה גליקשטיין, עמוס מנסדורף, שחר פרקיס וגלעד בלום, ועם היווצרותו של חלל עצום בטניס הישראלי, שחקנים צעירים אלו נפלו על מרבד של עשייה קסומה, עם ניהול בעל חזון וערכים של חינוך, אחדות ועבודה קשה. אז עוד הביטו בעיקר בתהליך ולא רק בתוצאה.

בסופו של דבר, הכל הוביל לכך שעם אותם שחקנים נעשו הדברים הנכונים בהיבט של התפתחות אינטנסיבית, מבלי באמת לדעת שנמצא ביניהם "שחקן הזהב".

כולם מסביב טמנו ראשם בחול, עבדו, גדלו ולבסוף הפתיעו בענק. הלכידות הקיימת בנבחרות הגברים והנשים בעשור האחרון היא לא רק תוצאה של קפטן זה או אחר. זה הרבה יותר עמוק וחוזר לתקופת ההתפתחות של השחקנים, בה חוו עשייה משותפת וגיבוש.