אמת או חובה בירושלים

מאז פרסום אישור הבנייה של אלפי יחידות הדיור בירושלים המזרחית, עסוקים הכל בשאלה אם ראש הממשלה ידע או לא ידע, אם השר ישי אישר או עשה זאת במתכוון. אולם לשאול אם ראש הממשלה ושריו ידעו או לא, כמוה כשאלה אם הצלחנו להמשיך לרמות את העולם בצורה מוצלחת. התשובה היא כמובן שלא. השקר הקטן שלנו נחשף הפעם בקלות יחסית, בגלל שעשינו זאת בעת ביקורו של סגן נשיא ארה"ב, כשעיני כל העולם נשואות אלינו.

השאלה האמיתית היא לא אם הבנייה נחשפה בעיתוי הלא נכון, אלא אם עלינו להפסיק את הבנייה. מבחינה זאת האירוע הנוכחי מועיל, כי הוא מאלץ אותנו להביט במראה ולהחליט סוף סוף מה ברצוננו לעשות ולאן אנו רוצים להוביל את המדינה.

כל הדוברים הרשמיים, ממזכיר הממשלה ועד בוז'י הרצוג, הדגישו שירושלים היא בירת ישראל הנצחית ועמדת כל ממשלותיה הייתה והינה שתישאר שלמה ובריבונותה. לרוב ציבור הפתאים זה נשמע כמין מנטרה מרגיעה. לפחות את ירושלים נשמור. אלא שגם זה שקר, שקר גדול וגס, והפעם אנחנו לא משקרים לעולם אלא לעצמנו.

מאז שאהוד ברק העלה בפעם הראשונה את אפשרות הפשרה בירושלים בקמפ דייוויד 2000, ברור לכל הצדדים שירושלים אינה רק חלק מן המשא ומתן אלא לב ליבו. ישראל כבר הסכימה כמה וכמה פעמים להעלות אותה לשולחן הדיונים, ובסבבי השיחות האחרונים הוסכם פחות או יותר שהיא תחולק על פי מפתח דמוגרפי – השכונות היהודיות לישראל והפלסטיניות לפלסטינים. צר לי על כך. באופן אישי עצוב יהיה לי להיפרד מחלקה המזרחי האהוב עלי, אבל זה המסלול ששני העמים החליטו לצעוד בו.

לפיכך צריך להיות ברור לכל שהממשלה מתעתעת ומוכרת לנו סיפורי בדים. העיר שוכבת כבר על שולחן הניתוחים, ואיזמל הנושאים והנותנים כבר מסמן את החריצים בגופה. לא ירושלים השלמה לנצח ולא בטיח. לפיכך דרישת הפלסטינים להפסיק לבנות בה בשלב זה היא דרישה לגיטימית.

נניח שהמצב היה הפוך. נניח שהעיר הייתה כבושה בידי ירדן ובמהלך משא ומתן הירדנים היו ממשיכים לבנות שכונות בין רמות לרוממה, בין קריית היובל לגבעת רם, ובין גילה לתלפיות. האם זה היה מקובל עלינו? האם זהו משא ומתן בתום לב?

התשובה ברורה, וגם אם כלל הציבור בוחר לשקר לעצמו, בממשלה מבינים היטב. לכן המהלך של הבנייה החדשה אינו טעות טקטית של איזה פקיד במשרד השיכון או מעשה זדון של קבלן בשטח, אלא מהלך אסטרטגי של הממשלה שנועד להכשיל את המשא ומתן ולהוריד אותו מסדר היום, או לחלופין לייצר מצב בשטח שיהפוך את החלוקה לבלתי אפשרית.

את החלופות ניתן להציג בצורה הבוטה ביותר, כך:

האחת - להפסיק את הבנייה לחלוטין למשך כל תקופת המשא ומתן, ובמידה שהצדדים יגיעו להסכמה להמשיך לבנות באיזורים שיאושרו בהסכם.

השניה - להמשיך לבנות, לשכוח מהסכם עם הפלסטינים, ולהתקדם בספינת השוטים שלנו לקראת מדינת כל אזרחיה.

השלישית - להבין ששני הצדדים נדונו לחיות יחד לנצח, ולחשוב יחד כיצד אפשר לשמור על ירושלים מאוחדת באופן שיגן על האינטרסים של שני הצדדים.

למה יש לי הרגשה ששוב נבחר לא נכון?

פרופ' דרור זאבי, המחלקה למזרח תיכון, אוניברסיטת בן גוריון