מבוכה בירושלים? אפשר לחשוב

במסגרת חלוקת העבודה והזמנים הבלתי פורמאלית בין השמאל המטורלל ל"שמאל האחראי" במקומותינו, "מחנה השלום האמיתי" העלה על נס לפני כשבועיים את קריאות החרם על ישראל במסגרת שבוע האפרטהייד בעולם, כשבסופו מיהרו לצעוד בסך לצד האחים הפלסטינים בהפגנה בשייח ג'ראח תחת קריאות השלום של האחוקים "בדם ואש נפדה את פלסטין".

השבוע החולף כבר היה שייך כולו לצד "האחראי והמתון" של באי מחנה, שלא ידע לאן להוליך את הזדעזעותו וכלימתו לנוכח המעשה האיום שבהפקדת התוכנית לבניית 1,600 יחידות הדיור בשכונת רמת שלמה בירושלים. מראיינים ומרואיינים, פרשנים ופוליטיקאים מקצה הארץ ועד קצה לא חדלו מלהשיח על מעשה החלם והטירוף שבהבכת האורח מאמריקה, וכולם כאחד הלינו מרה על עיתוי הפרסום, גם אם בעבור רובם לא היה בכך יותר מהיתלות בפרט טכני ואמתלא לעמדתם האמיתית, הגורסת כי גם בנייה בעיר בירתם היא לא פחות מפרובוקציה בלתי נסבלת ומעשה טירוף ואיוולת שלא יעלה על הדעת.

ומה לנו ראיה ראויה יותר מדברי סאיב עריקאת, מבכירי "בניה המתונים" של הרשות הפלסטינית, שקבע אך לפני כתשעה חודשים בראיון ל"אל דוסתור" הירדני, כי "בתחילה אמרו לנו שננהל בתי חולים ובתי ספר, אחר כך היו מוכנים לתת לנו 66%, בקמפ דייוויד הגיעו ל-90%, בטאבה הוסיפו עוד קצת, ואילו כיום (הצעת אהוד אולמרט) הם הגיעו ל-100%. אם כך, מדוע נמהר לאחר כל העוול שנגרם לנו?"

ואכן למה בשם אלוהים שימהרו? הרי אם ראש ממשלה ישראלי כאולמרט יכול לטעון כי "אם פתרון שתי המדינות יתרסק – מדינת ישראל גמורה", מה מתבקש יותר מהפרטנר אם לא להמתין בסבלנות להמשך מסכת הלחצים מבית על ממשלת ישראל כדי שהיא תגדיל את הפיצוי על "העוול שנגרם להם"? הרי גם כשמיזמי "השלום", הנסיגות וההתנתקויות רק הלכו והתמוטטו כמגדלי קלפים, וסף הוויתור הפלסטיני דמה יותר ויותר לאופק חמקמק ו"מתרחק" – דרישת ההתקפלות משמאל רק הלכה ותפחה.

ועדיין, למעט מספר מדוד ופוחת של הלומי שלום כיוסי ביילין ודומיו, שעדיין טוען במפורש שניתן להגיע למנוחה והנחלה ולהסדר המיוחל, אין כמעט ישראלים שמודעים היטב לטקטיקה הפלסטינית ולפער בין הצדדים, אשר מאמינים בלב שלם שההסכם הוא בהישג יד.

נכונות אולמרט לוותר כמעט על כל יו"ש, להשלים את החסר ל-100% באמצעות שטחים חלופיים, להוסיף לדיל את המעבר הבטוח מחמאסטן העזתית ליו"ש, ולקנח עם הכנסה יותר מסמלית של פליטים לישראל – לא הביאו את אבו מאזן, "מתון פלסטיני" שאין שני לו, ליותר מאמירה רפה כי ראש הממשלה הישראלי צועד בכיוון הנכון.

האם צריך להיות יותר מדרדק שזה עתה עמד על דעתו כדי להבין כי פשוט לא קיים סיכוי שבמחיר מופחת מזה ניתן יהיה "לסגור עסקה" עם הפלסטינים? האם באמת מצפים שנתניהו יבוא לקראת הפלסטינים מעבר להצעות אולמרט ושאפילו בציפי לבני הן עוררו חלחלה?

ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה