האיש שהכין גבינה מחלב אם

רוב רובם של סיפורי הגבינות האירופאיות מתחיל ב"היו היו שני נזירים". בוקר אחד הם החליטו לייצר גבינה מהחלב שחלבו בחצר המנזר, כדי לשמר את החלב. הם גיבנו מה שגיבנו, ואת הגבינה השאירו במערה/נִקְבה/שק או נאד עור, עטפו אותה בדבר זה או אחר וכך נולדה גבינה X או גבינה Y.

המצחיק הוא, שעם כל ההתקדמות שלנו, ובחלוף מאות שנים, אנשים עדיין ממציאים גבינות חדשות ו"רדיקליות" - ולא סתם במטרה להיות חדשני, אבל עדיין פשוט כדי לשמר חלב. וזה לכאורה ההסבר להמצאתה של הגבינה שעליה נדבר היום. המחשבה השנייה יכולה להיות שמדובר בתעלול שיווקי, אבל לזה עוד נחזור.

שף אמריקני בשם דניאל אנג'רר, בעל מסעדה בניו יורק בשם Klee Brasserie, אב לתינוקת בת כמה שבועות, פתח בוודאי בוקר אחד את המקרר שלו, ניסה להגיע לריבה ולירקות כדי לארגן לעצמו ארוחת בוקר, הפך בדרך את צנצנת החמוצים ולא הצליח. "החלב שלך חוסם כבר את כל המקרר", הוא שאג לאשתו, "זה בלתי אפשרי ככה יותר! תחשבי מה את עושה עם זה, או שאני זורק את זה לפח!"

"לא חבל?" נשמעה התשובה מבין החיתולים, "תקפיא!"

"כמה אפשר להקפיא? גם הפריזר כבר מלא! אין לך מישהו שרוצה את זה? אין תינוקות רעבים בהאיטי?"

ואז נפל לו האסימון, לשף, בינו לבין עצמו: באין מקום בפריזר, ובאין מי שייקח את החלב להאיטי, נעשה ממנו גבינה ונשמר אותו בצורה הזאת. אמר ועשה. ואת התוצאות - כולל הצעה לחלוקת טעימות - פרסם בבלוג שלו שלו בתחילת פברואר השנה.

אל תיגע לי באוכל! (צילום: רויטרס) 

העניין עם חלב אם הוא, שאי אפשר לגבן ממנו בעצם גבינה. תמיד מחפשים את "החלב הדומה ביותר לחלב אם", אבל מלבד זה שהוא מצוין לילודי אדם, חלב אם (אדם) הוא די גרוע בתור חומר בסיס לגבינה. זהו חלב עשיר יחסית בשומן ובסוכר, אבל הוא דל מאוד בחלבון, אותו מרכיב שדרוש לגיבון גבינה.

ואכן, אם בודקים את המתכון של אנג'רר לגבינה שלו (ושל זוגתו), רואים שהוא מוסיף, על כל חלק של חלב אם, גם חלב בקר או חלב עיזים. אז, מהשלב הזה של תוספת חלב 'זר', הוא היה יכול ליצר גבינה פחות או יותר בתהליך רגיל. תהליך רגיל, לגבינה די רגילה: "הטעמים", העיד אנג'רר בבלוג שלו, "היו קצת מתקתקים, אגוזיים". לא משהו שאנחנו לא רואים בגבינות אחרות. אבל העסק הספיק כדי להקפיץ מייד את כל שועי העיר ומוטרפי ניו יורק:

קוראים שונים ביקשו דוגמיות מחומר הגלם, ורצו לטעום מהחלב הביתי, בטענה שאמא שלהם מעולם לא הניקה אותם, והם רוצים לטעום מהחוויה. "אם יש לך עודפים", הם פנו לאשתו של אנג'רר, "אולי תחלקי קצת?" על זה אמרה הגברת שהיא לא כאן בשביל לפתור את הבעיות הפסיכולוגיות שלהם.

קוראים אחרים ולקוחות המסעדה ביקשו דוגמיות מהגבינה, כמו שהבטיח השף בבלוג שלו. זה לא רק הקפיץ את הניו יורק פוסט – שעלה על הסיפור לראשונה – אלא גם את רשויות הבריאות של ניו יורק. אלה חשבו יום או יומיים, והמליצו לשף לא להגיש מהגבינה במסעדה שלו. לא, הם לא מצאו שיש איסור על הגשת גבינה מחלב אדם במסעדות, "אבל בכל זאת, מר אנג'רר, אתה יודע... נו... באמת".

חלב טוב, חלב רע

צריך לזכור שמוסד המינקת היה קיים בעולם עד ממש לאחרונה; עוד בתקופה הוויקטוריאנית היו נשים שזה היה התפקיד שלהן. העברת חלב אם בצורה הזאת היה דבר שגרתי ומקובל ביותר. אז בעצם, למה אנחנו לא אוכלים גבינה מחלב אם? נניח שאפשר היה לייצר גבינות כאלה בבית, וכך לא רק לשמר את החלב ולחסוך מקום בפריזר, אלא גם לייצר מגוון אישי (מאוד? מדי?) של גבינה, כזאת שלכאורה מתאימה מאוד לבני אדם.

ראשית, יש כאן בוודאי עניין של טאבו: מלבד בסיטואציות מאוד יחודיות ומיוחדות, אנחנו לא אוכלים אדם וחלקי אדם. בהקשר הזה מעניין לציין שגבינה אפשר לעשות רק מחלב מבהמות כשרות: דקות או גסות, כן, אבל לא מחלב חזיר, לא מחלב אדם או יונקים ימיים, וכן מחלב ג'ירפה, אם מצליחים לחלוב אותה. פה יש כר נרחב לכל אוהבי וחובבי ה"אמרנו לכם שיש אלוהים".

דבר שני, למרות שהחלב מקורו באם אנושית, הוא לא בהכרח מתאים לבני אדם בוגרים. כמובן שהעובדה הזאת מקפיצה תמיד את ה"אנונימוסים" למיניהם (שבארצות הברית קוראים להם PETA), שמייד אומרים ש"כן, חלב עגלים זה לעגלים!" ומזכירים לכל העולם מה עושים לפרות, עזים וכבשים כדי לספק לנו את החלב לקפה. במקרה הזה, אגב, הם פרסמו הודעות תמיכה בשף ואשתו, והודו להם על הקטנת העומסים על הפרות.

בריאותית, זה לא בהכרח הרעיון הטוב ביותר, ואל תרוצו לחפש חלב אצל השכנה: למרות שחלב אם מכיל נוגדנים שונים והרבה ויטמינים ומינרלים, הוא עלול גם להכיל גורמי מחלה שונים, בהתאם למצבה הבריאותי של האם. זאת גם הסיבה שבגללה כל חלב שנתרם ל"בנקים" של חלב (הרשו לנו לטבוע את המונח "בנק האם"), עובר סריקה ובדיקה לפני שהוא נכנס למאגר.

ובסוף, לשאלת השאלות, האם היה כאן או לא, תעלול שיווקי. לנו נראה שלא.

קודם כל, אנשים שמטופלים בבית בתינוקות צעירים, הופכים קצת מוטרפים. הבכי, הלקום שש-עשרה פעמים בלילה וכל ההתעסקות עם נוזלי גוף שונים, הופכים כל הורה צעיר לקצת קהה-חושים. ההתנסות לכן עם חלב האם, במקרה הזה, נראית די טבעית.

בנוסף, בניו יורק, כמו בהרבה מקומות העולם המערבי, יש עכשיו איזה טרנד בטי"ת, כלומר טוטלי-טבעוני-טבעי-טרי, שמחייב ביקורים תכופים לשוק, קניית חומרי גלם ישירות אצל האיכר הסמוך בניו ג'רסי, ושימוש רק בחלב מחליבת בוקר תחת ירח מלא של עיזים שחורות. גם זה יכול להיות חלק מהעניין.

שלישית, וזה נראה כמו הדבר האמיתי במקרה הזה: אנג'רר נראה כמו מישהו שבאמת חיפש תשובות מתוך סקרנות מקצועית בתחום שלו. העבודה על הגבינה והכל היו מאוד מתודיים, וגם המתכון שלו הוא כזה. האיש, כך נראה, התכוון מקצועית לכל מילה ומילה שכתב. אם הוא היה חוזר על הנסיון או לא, זה כבר עניין אחר לחשוב עליו. על ה-Klee Brasserie שמעו עכשיו הרבה מאוד אנשים, זה בטוח.