טמן ראשו בשכול
"השליח", סרטו של הישראלי לשעבר אורן מוברמן, לא רק מייצר ביקורת פוליטית חריפה דרך עיסוקו בשכול האמריקני, אלא מספק גם סיפור אנושי מרגש ולפעמים אפילו מצחיק
אסור להתכחש להנאה המגולמת בסרטי המלחמה: הפעולה הקרבית, היריות והפצצות, הריגוש בסכנת החיים. גם כשמדובר במלחמה שנויה במחלוקת, ריגושים אלו אינם נעלמים. אך לסרטי המלחמה יש גם אח קטן ועגמומי, כזה שקשה יותר להסיטו לכיוון של בידור - תת הז'אנר של החייל החוזר הביתה. ללא הריגושים של אקט הלחימה, כל שנותר הם הפצעים הנפשיים והפיזיים, מערכות יחסים שהתערערו והחברה שלא מסוגלת להבין את מצוקתם של הלוחמים.
ככל שהמלחמה שנויה יותר במחלוקת - ממלחמת העולם השניה ("שנות חיינו היפות ביותר") דרך וייטנאם ("צייד הצבאים", "השיבה הביתה") ועד מלחמת המפרץ השנייה ("עמק האלה"), כך העיסוק בתהליך החזרה, אפשרותו והשלכותיו הופך לקודר וביקורתי יותר.
אורן מוברמן, הבמאי והתסריטאי של "השליח" ("The Messenger"), עוסק בתמצית המזוקקת של הקושי בחזרה: חייל פגוע העומד מול משפחות שכולות. ההתמקדות בסיטואציה זו מהווה החלטה נועזת מבחינה פוליטית ורגשית, אך מוברמן, בסרטו הראשון כבמאי, מצליח ליצור סרט שיש בו לא רק רגעים קשים אלא גם מרגשים ואפילו מצחיקים.
וויל מונטומרי (בן פוסטר) הוא סמל-מכונאי שנשלח בחזרה לארצות הברית לאחר שנפצע במהלך שירותו. הפגיעה בעיניו היא רמז חיצוני לפגיעה הנפשית העמוקה יותר אותה הוא מסתיר. הוא נשלח להעביר את שארית השירות שלו כשותפו של קפטן טוני סטון (וודי הארלסון). תפקידם כשליחי הצבא האמריקני הוא להביא לקרובי המשפחה את ההודעות על מות יקיריהם.
את בני משפחתו של וויל איננו רואים. הרמז היחידי לכך שהיו לו חיים לפני החזרה הביתה היא קלי (ג'נה מאלון), אהובת נעוריו, שעזבה אותו למען גבר איתו היא מתכוונת להתחתן. היא שוכבת עם וויל וקשורה אליו, הוא נושא את תמונתה בארנקו, אבל מוברמן נמנע, ובצדק, מלהסיט את הסרט לשאלת אפשרות חזרתם.
בשכול כמו במלחמה
את המשימה מבצעים וויל וטוני על פי תסריט מדויק שממנו אסור לסטות והוא המכתיב את אופן המגע עם ה-NOK (הקיצור הצבאי ל-Next of Kin). אסור להגיע באמצע הלילה, אסור להשתמש במילים שעלולות ליצור, ולו לרגע קצר, אי ודאות לגבי גורל החייל. ההודעה יכולה להימסר רק לאישה רשמית או להורים, ויש איסור מוחלט על מגע פיזי בין השליחים ובני המשפחה, גם אם מדובר בהנחת יד על הכתף למטרת ניחום.
מתוך הסרט. סיפור של חברות גברית
הארלסון מעצב את דמותו של טוני כייצוג מחוצן של קשיחות גברית - קירח, בוטה, נחרץ. הוא מבהיר לוויל כי מדובר ב"משימה עם אפס דפקטים, פעולה טהורה של פגיעה והסתלקות". ואכן, גם אם אין פעולה צבאית ממשית בסרט, הגדרת אופי המפגש מייצרת מתח תמידי המקביל לזה הקיים בסרטי מלחמה. כיצד יתרחש המגע ובאלו תגובות יתקלו מביאי השורה - צער ללא גבול, אלימות או הלם מאופק.
כמו במלחמה, הנהלים יכולים לסייע אך הם אף פעם לא יכולים להכין באופן מושלם לעימות הישיר. טוני המנוסה פיתח את הריחוק המקצועי ואת העמדה הצינית המאפשרים לו לבצע את המשימה בהתאם לנהלים. וויל, שהשדים של שירותו הקרבי עדיין רודפים אותו, לא יכול לעמוד בכך.
כאשר הם מביאים לאוליביה (סמנתה מורטון) את הבשורה על מות בעלה, וויל מתקשה להתנתק. הוא מתחיל לעקוב אחריה ונוצר ביניהם קשר אישי. מבלי להיגרר למחוזות סנטימנטליים מופרזים, הסרט מציע את האפשרות של שני אנשים שנפגעו על-ידי המלחמה ושיכולים לעזור לשני להניע את תהליך ההחלמה.
אך הדגש של הסרט אינו על מערכת היחסים בין וויל ואוליביה אלא על זו המתקיימת בין וויל וטוני. מעוינות הדדית מתפתחת ביניהם חברות גברית שבה, רק אחד מול השני, הם יוכלו לחשוף את פגיעותם. המפתח להתמודדותו של הסרט עם הסיטואציה הקשה המצויה בבסיסו הוא המסורת של סרטי חברות גברית (Buddy film) . האחווה המתפתחת בין טיפוסים מנוגדים היא מקור להנאה, ובמקרה של סרט זה - גם לנחמה.
שני השחקנים הראשיים עושים עבודה יפה. בן פוסטר בתפקיד מאופק ומיוסר, וודי הארלסון (שהיה מועמד לאוסקר משנה על תפקידו זה) כצד הצבעוני והמוחצן יותר.
שניהם דומים זה לזה הרבה יותר מכפי שנראה במבט ראשון.
"השליח" קורא תיגר על האיסור שקיים בארצות הברית על הצגת הארונות שבהם מוחזרות גופות החיילים לקבורה. הסרט מעמת באופן חוזר ונשנה את הצופים עם מה שהתקשורת האלקטרונית נוהגת להסתיר. מוברמן, ישראלי לשעבר, מגיע מתרבות בעלת יחס הפוך לסיטואציית השכול. הוא עושה סרט בעל משמעות פוליטית חריפה, אך מעגן אותה באנושיותן של הדמויות. הצלחתו ראויה לציון.
