3 סוגי חולים ביישנים; בדקו: האם אתם ביניהם?
הם מתביישים שהרופא "יראה להם," או להודות בפניו שיש להם בעיה. הם מעדיפים להתפתל מכאבים ולא לעבור בדיקה מביכה. "זמנים בריאים" של "ידיעות אחרונות" מציג לכם את החולים שיעדיפו לשקר, להסתיר או להתחמק מטיפול - גם תוך סיכון חייהם - רק כדי לא לאבד שליטה ולהיתפס בחולשה
לפני כשלושה חודשים אושפז ר,' בן ,54 במחלקה פנימית במרכז הרפואי איכילוב אחרי שנתקף בשפעת חזירים. מצבו הידרדר במהירות, הוא הועבר מורדם ליחידה לטיפול נמרץ, וסכנה נשקפה לחייו. מבדיקות כלליות שנערכו לו נראה שתפקודי הכבד שלו בעייתיים. "כיוון ששפעת החזירים היא מחלה חדשה, לא ידענו אם לייחס את זה לשפעת," מספר מומחה מהיחידה לטיפול נמרץ. במקביל הבחין הצוות הרפואי שהחולה נמצא בחוסר שקט ובמתח שרירים גדול ושמדי פעם הוא אף מתעוות. "ביקשנו מהמשפחה את התיק הרפואי שלו מרופא המשפחה, אבל לא מצאנו שם דבר."
בניסיון להבין פרטים נוספים לגבי החולה, נקראו בניו לחדר הרופא ושם נשאלו על מצבו הרפואי קודם למחלה. "הם ענו, מתוזמרים, שאבא שלהם הוא איש חזק ובריא כמו שור שעובד בסבלות ושמעולם לא ראה רופא." המידע הזה הוסיף לחוסר האונים של הרופאים, עד שבאקראי, בשעת הביקור, שמע הרופא קטעי משפטים שהחליפו ביניהם חבריו ומהם עלה שהחולה מוכר כשתיין כרוני. "סוף-סוף הבנו מדוע תפקודי הכבד שלו כל כך ירודים והתאפשר לנו להתאים לו טיפול," מתאר הרופא.
בני המשפחה נקראו בשנית לחדר הרופא והפעם התבקשו לשתף פעולה. "הם נראו נבוכים ומבוישים וכמעט בלחש סיפרו לי שאבא שלהם מכור לתרופות הרגעה, שהוא משיג שלא באמצעות מרשם רופא. וכך, רק אחרי כמעט חודש של אשפוז, התבהרה לנו התמונה המלאה. חוסר השקט והעוויתות שהיו לו נגרמו מהגמילה הפתאומית שעבר ולא מהסתבכות השפעת".
בני המשפחה הזו, כמו גם חולים רבים אחרים, מעלימים מרופאים מידע חשוב וחיוני - לפעמים אפילו מציל חיים - רק בגלל הבושה. "הקליניקה והמפגש רופא-חולה נתפסים בקרב חלק מהאנשים כמקום שיפוטי. הם מרגישים נחיתות מול הרופא בחלוק הלבן, וכדי לתקן אותה, למזער את ממדיה ולשוות לפגישה מקום שוויוני יותר - הם פשוט מסתירים," אומרת ד"ר יוכי בן-נון, הפסיכולוגית הראשית של המרכז הרפואי מאיר. "חלק מהחולים המתביישים מרגישים חשופים וחסרי אונים מול הרופא המחזיק בידע ובכוח. בעיקר הם מתביישים להפגין חולשה ונזקקות, ולא פעם קשה להם לחוות את זה יותר מאשר את המחלה עצמה."
מתביישים להוריד מכנסיים
כשהבעיה היא בתפקוד המיני או ממוקמת באיברים מוצנעים, הבושה, כך נראה, טבעית למדי. מ' ,(50) למשל, התלבט חודשים ארוכים אם לגשת לרופא אחרי
שהתחיל לחשוד כי יש לו בעיות בערמונית. "האמת היא שפשוט התביישתי ממנו," הוא מתאר בכנות. "אני יודע שזה נשמע מטומטם כי מה אכפת לי ממנו, אבל שיראה שרק המראה שלי צעיר, ושבעצם אני מזדקן? בנוסף התביישתי גם מהקטע של להוריד את המכנסיים ושהוא ינבור ויחטט לי."
ב' (52) הגיע למומחה רק אחרי ארבע שנים שבהן לא קיים יחסי מין עם אשתו, ואחרי שהיא איימה עליו בגירושים. "הוא ואחרים כמותו שמגיעים אליי, מספרים לי לא פעם על בעיה במתן שתן או על כאב באשכים," מתאר פרופ' יורם ורדי, מנהל המרפאה להפרעות בתפקוד המיני במרכז הרפואי רמב"ם. "מניסיון, נדלקת לי נורית אדומה. אני מכוון בעדינות למקום שבו הם מתביישים ושאותו הם מסתירים מפניי. גם אז, כשאני כבר מניח על השולחן את הבעיה וקורא לה בשם: 'בעיות בזקפה,' המתביישים עוד מתפתלים ומכחישים: 'זה קורה רק פה ושם, הייתי עייף, מתוח.' מטופלים שלא נרגעים מהבושה יכולים להסכים אולי לטיפול התרופתי, אבל מתחננים שאת המרשם לא אכתוב על שמם. בעיניהם זו בושה שמאצ'ו כמוהם יזדקק לוויאגרה."
יש מטופלים שמתביישים מהבדיקה עצמה. "לא נדיר מצב שבו אני חושד בגידול במעי הגס ומציע לחולה לעבור קולונוסקופיה. אבל חלקם פשוט מתביישים שאני 'אראה להם' ולכן דוחים פעם אחר פעם את התור לבדיקה בתירוצים שונים," מתאר פרופ' שמעון בר מאיר, מנהל המכון לגסטרואנטרולוגיה במרכז הרפואי שיבא. "אבל ההימנעות הזו מסוכנת, כי גידולים רבים היו נכרתים עוד לפני שהפכו לממאירים. במקרה הזה הבושה עלולה להרוג את החולה."
אצל ש' (56) הבעיה הייתה אי-שליטה קלה על שלפוחית השתן. "חוץ מהבעיה הזו אני פיקס," היא מתארת, "חדר כושר, בוטוקס כל חצי שנה, מספרה, מסעדות, קונצרטים, הכל." כיוון שהיא כבר לא יכלה להמשיך ולהסתיר את התופעה, מצאה ש' דרך מניפולטיבית לטפל בעצמה. היא פנתה לרופא המשפחה וביקשה ממנו תרופות להקלת שיעול. "לדבריה, בכל פעם שהיא השתעלה, ברח לה," מתאר ד"ר דוד גורדון, מנהל היחידה לאורוגינקולוגיה במרכז הרפואי איכילוב. "כך היא פשוט מצאה דרך עוקפת לטפל בבעיה." לדבריו, אחת מארבע נשים סובלת מאי-שליטה במתן שתן בדרגות חומרה שונות. "אלה שמתביישות, גם כשהן כבר מגיעות אליי, הן מנסות להסתיר ממני את הסימנים. באין ברירה אני נוקט טקטיקת ראיון רכה יותר ובגוף השאלה כבר מטמיע את התשובה. למשל, אני אומר לה 'מזלך שהתופעות אצלך כל כך חלשות, כי אצל מרבית הנשים, אפילו צעירות ממך, התסמינים חמורים הרבה יותר,' ומונה באוזניה את הסימנים השונים. ואז, לתוך קבוצת התמיכה שיצרתי לה, היא כבר מעיזה לשפוך את צרותיה ולתאר את הבעיה בלי בושה."
עניין של דימוי עצמי
יש אנשים שפוחדים ממה שהרופא יחשוב עליהם. אחת מהם היא ר' ,(60) יח"צנית מתוקשרת ותזזיתית, שלקתה בדיכאון. בחודשים הראשונים היא ניסתה להתעלם, אבל כשהמחלה כבר העבירה אותה לשלב השכיבה במיטה וההסתגרות בבית, הציע בעלה שלא לחכות יותר "עד שזה יסתדר" אלא לפנות לרופא המשפחה. אבל אצל הרופא ר' לא דיברה על הדיכאון.
בהמשך, לאחר שהמשיכה להמעיט באכילה ולהרבות בשינה, הציע הרופא שתפנה לפסיכיאטר. "היא הגיעה אליי, וכששאלתי אותה ממה לדעתה היא סובלת, היא ענתה לי שכאבי הבטן הם הסיבה לירידה במשקל ולשעות השינה המרובות," מתאר ד"ר מוטי משיח, פסיכיאטר בכיר וסגן מנהל המרכז לבריאות הנפש אברבנאל".כשאמרתי לה שמדובר אולי בדיכאון, היא מיהרה להדוף את האבחנה."
אף שהתביישה במחלתה הסכימה ר' לטיפול התרופתי, ובתוך כחודשיים השתפר מצבה הנפשי. "רק אז, כשחזרה לעצמה, וכשנוצר בינינו קשר של אמון, היא הודתה שפשוט התביישה בדיכאון שלה. מבחינתה, כאב פיזי הוא לגיטימי אבל לא בעיה נפשית. ומה שהכי הפריע לה היה מה אני, הזר, אחשוב עליה," מספר ד"ר משיח.
ש' ,(62) מנהלת בית ספר יסודי, התחילה לסבול מרעד ומתסמיני פרקינסון נוספים, אבל רק אחרי חודשים רבים הצליח בעלה לשכנע אותה שתפנה לרופא. "הפגישה בינינו התקיימה כשהיא יושבת על היד שלה כדי למנוע ממני לראות את הרעד," אומרת ד"ר רות ג'לדטי, מנהלת המרפאה להפרעות תנועה במרכז הרפואי בילינסון. "יש מטופלים שמפברקים בעיות גב שונות, ובלבד שלא ייאלצו להשתמש בשם המפורש. בעיני המתביישים, להודות שיש להם פרקינסון זה כמו לצאת מהארון, לא פחות, ולכן את עיקר האינפורמציה אני שואבת מבני הזוג. לא פעם החולה עצמו משתיק את בן הזוג, ממעיט בתסמין ומשתמש בכל נימוק, אפילו במגוחך ביותר, ובלבד שלא לפרוץ את מחסום הבושה," היא אומרת.
גם בחדרי מיון פוגשים הרופאים במתביישים. "מגיעים אלינו צעירים בהתקפי חרדה ועם דופק מהיר. כשאנו שואלים אם הם השתמשו בכימיקלים שונים, ברוב המקרים ההכחשה גורפת," מתאר ד"ר פיני הלפרין, מנהל חדר המיון הפנימי במרכז הרפואי איכילוב. "בשלב הזה, כדי לגרום להם להתוודות, אני אומר שאם הם לא יספרו לי ממה זה קרה לא אוכל לטפל בהם. רק אז יוצא המרצע מהשק. הם לא מתביישים בסם שנטלו או בחגיגת אלא בזה שנראה אותם חרדתיים." •
שלושה סוגי ביישנים
אז מי הם אלה שמתביישים מהרופא, החרדים כל כך לדימוי העצמי שלהם בעיניו, עד שהם מעדיפים להסתיר ממנו את האמת על מצבם? "ברובם הם 'קונטרול פריקים,' חייבים להיות בשליטה," אומר הפסיכיאטר ד"ר מוטי משיח, שמחלק אותם בגדול לשלושה טיפוסים:
.1 בעלי האישיות הגאה, הנרציסטים. הם מתקשים להיראות חלשים, פגיעים
ונזקקים. השאיפה שלהם הינה לאידיאל של שלמות, עוצמה ושליטה כל כך דומיננטית, שכל הודאה במחלה - אפילו בשפעת - פוגעת בדימוי שלהם. "מה, שרופא יראה שאני, הזקוף והגאה, משתעל או חולה? אין מצב".
2. הכפייתיים, שבעיני עצמם הם כל-יכולים. הם מונעים כל אפשרות להיראות פגיעים, כי אחרת הפגיעות תביא לביקורת. אצל הרופא הם חשים אובדן של הערך העצמי שלהם ואיבוד שליטה. מה? שהם ייתנו למישהו אחר לנהל אותם? מחשש שזה יקרה, הם מכחישים וממעיטים בתסמיני המחלה.
.3 הפחדנים, שמחליפים את הפחד בבושה. החשש המוביל הוא שאם הם יעידו על הסימפטום הממשי, מי יודע לאן זה יוביל ומה הרופא כבר ימצא.
לפנייה לכתב/ת 
