פינלנד זה לא רק מלנכוליה

הבמאי הפיני דומה קרוקוסקי מוטרד מהקולנוע המדכא שמייצרת מולדתו, ומנסה לשנות את זה. "פתאום גדל פה דור גאה, שמבין שיש לו זכות ליהנות מהחיים", הוא אומר עם ביקורו בישראל

דרור עמירפורסם: 14.03.10 , 20:17

עבור לא מעט חובבי הקולנוע בארץ, תעשיית הסרטים הפינית מסתכמת בשם אחד: אקי קאוריסמקי. הבמאי המוערך, שהיה מועמד לאוסקר הזר לפני כשבע שנים על סרטו "איש ללא עבר", הפך למעשה לייצוא הקולנועי הכמעט בלעדי של המדינה בשנים האחרונות. אין זה פלא, אם כן, שישנה תחושה שהקולנוע הפיני הוא כמעט בלתי נראה, לפחות בסצנה הבינלאומית של טקסים ופסטיבלים.

אלא שמתחת לפני השטח, מתברר, מתחוללת שם מהפכה שאת תוצאותיה עוד בוודאי נראה בשנים הקרובות. מי שהזדמן לסינמטקים ברחבי הארץ יכול היה להיווכח בדבר במסגרת אירועי שבוע הקולנוע הפיני, שהחלו בשבוע שעבר. במאים צעירים מייצרים קולנוע שונה ומנסים לשבור את התדמית המלנכולית של פינלנד, והבולט שביניהם הוא ככל הנראה דומה קרוקוסקי, שנחשב היום לאחד היוצרים המבטיחים ביותר במדינה.

מתוך "הפרי האסור" של קרוקוסקי. ללמוד את התשוקה

"זה קשה, אנחנו מדינה קטנה עם מעט תושבים ובחוץ נדמה שאין בנו אמון כמדינה של קולנוע", אומר קרוקוסקי בן ה-33, שניצל את המיני-פסטיבל לביקור בישראל. "אני מאמין שהשינוי הזה יגיע בסופו של דבר. יש במאים מוכשרים שעושים סרטים טובים, אבל עדיין לא הצלחנו לייצר את יצירת המופת של הדור החדש. נותרו לנו עוד דברים ללמוד כתעשייה, ויש אצלנו חשש מעשייה קולנועית נועזת באמת. כלומר, ישנה תחושה שיהיה קשה ליצור אצלנו כרגע משהו דומה ל'עג'מי'. אבל זה יקרה".

זהו אינו הביקור הראשון של קרוקוסקי בישראל: אמו עבדה בשגרירות הפינית בישראל במשך 12 שנה, והוא ביקר כאן לראשונה כשהיה בן שנתיים. גם אביו, השחקן והמשורר ג'ורג' דיקרסון, קשור לישראל - בשנות ה-70 הוא התגורר בלבנון במסגרת עבודתו באונר"א, ובמהלך מלחמת האזרחים שם העתיק את מגוריו לכאן. "זה היה ביקור מאוד מעניין, לגלות מחדש את המקום שבו ההורים שלי חיו חלק ניכר מחייהם", הוא אומר, "מה גם שכרגע יש בערך מינוס 15 מעלות בפינלנד, ופה אני יכול לבלות בחוף הים".

לא כולם יכולים ליהנות מקולנוע

אל תחום הקולנוע הוא הגיע במקרה, לאחר שניסה להתקבל קודם לכן ללימודי משחק. "אמרו לי שאני דומיננטי מדי בשביל להיות שחקן", הוא מתוודה, "אז הלכתי ללמוד בימוי. תמיד היו את החבר'ה שסיפרו שאת הסרט הראשון שלהם הם עשו עם מצלמת 8 מ"מ בגיל חמש, אני לא חשבתי על זה קודם לכן. אבל מאז נכנסתי לזה ואני מרגיש שזה מאוד טבעי. מאוד קל לי לעשות סרטים, קשה לעשות רק סרטים טובים".

"הפרי האסור" ("The Forbidden Fruit"), סרטו האחרון של קרוקוסקי, מספר על שתי נערות המשתייכות לפלג פרוטסטנטי שמרני במיוחד באזור המכונה "Bible Land" בצפון פינלנד, והמפגש שלהן עם הלסינקי הליברלית והחילונית מתוך החיפוש אחר זהות וחופש: המשקה האלכוהולי הראשון, הנשיקה הראשונה, או כפי שהבמאי עצמו מתאר זאת - "הן לומדות להכיר את הרגשות והתשוקות שלהן".

"הפרי האסור". הכל בגלל בחורה אחת

אל הסיפור הגיע קרוקוסקי דרך בחורה איתה יצא שנים קודם לכן, שנטשה את הכנסייה ולמעשה התנתקה ממשפחתה. "אבא שלה אמר לה שהיא כבר לא חלק מהמשפחה", הוא מספר. "אני הרגשתי שהאופן הנוקשה בו גידלו אותה הפך אותה לאדם עם דחף עצום לשליטה ואיפוק, והיא תמיד השאירה מחסומים בינה לבין הסובבים אותה".

הרעיון הזה הוליד תחקיר ממושך שנפרש על פני כמעט שלוש שנים, במהלכן ראיין עשרות נערות שעזבו את חיי הדת. "מהר מאוד, הרגשתי שהסרט צריך להיות מעין סיפור של שחרור נשי", הוא מסביר. "העובדה שאין בקרב הקבוצה הזו שימוש באמצעי מניעה הופכת את האישה ליצור שתכליתו העיקרית היא להיות אם, והיא פוסקת מלהיות אדם בעל מיניות. התשוקה נושאת עימה תוצאה כמעט ודאית של ילד נוסף, וזה מוסיף אלמנט חזק של בושה למיניות".

אבל למרות הגישה הביקורתית של קרוקוסקי כלפי הקיצוניות הדתית הזו, ישנה תחושה כי בסרט הוא ניסה להציג את בני משפחתן של הנערות באופן חיובי ככל האפשר - והתחושה הזו מקבל אישור גם מהבמאי עצמו. "כשאתה עושה סרט על קבוצת מיעוט, מתפתח אצלם חשש כמעט אוטומטי שהסרט יציג אותם באופן מעוות או מתנשא", אומר קרוקוסקי. "לכן היה לי חשוב להשתדל ולהבליט את הצדדים החיוביים שבקהילה הזו, כדי לאפשר מבט אובייקטיבי, למרות העמדה החיצונית והשלילית שלי".

הסרט אמנם עוסק בתשוקה ומימושה, אבל הרגע המכונן של הגיבורה, שבו היא מעזה לעבור על חוקי הכנסייה בפעם הראשונה, מתרחש דווקא בבית קולנוע.

"אחת הבחורות שראיינתי במהלך התחקיר לסרט סיפרה שהרגע המשמעותי ביותר מבחינתה היה כשהיא צעדה מאופרת בפעם הראשונה בחייה. לכן הרגשתי שגם עבור הגיבורה, הרגע המכונן צריך להיות משהו שנראה לנו, הצופים, מובן מאליו. חוץ מזה, צריך לזכור שלחברי הפלג הזה אסור לצפות בטלוויזיה ובסרטים, ולכן רציתי להזכיר את זה לצופים בזמן הצפייה בסרט - שיעריכו את עצם החוויה הקולנועית, שלא כולם יכולים ליהנות ממנה".

בסרט הזה, וגם בסרטך הקודם "בית הפרפרים האפלים", יש ניגוד מאוד קיצוני בין האלמנטים הקשים לעיכול שבסיפור למוזיקה והאסתטיקה העדינות יחסית. זה נעשה מתוך ניסיון לרכך את התוצר הסופי?

"לא חשבתי על זה עד כדי כך, אבל אני באמת אוהב לעשות סרטים קלילים יותר. סרטים פיניים נוטים להיות מאוד מדכאים וקודרים - אנשים ששותים את עצמם למוות, כלב עם שלוש רגליים ודברים כאלה. יש טון מלנכולי שטבוע בקולנוע הפיני והוא מסרב לעזוב אותנו. כשנכנסתי לתחום הרגשתי שאני חייב לעשות משהו אחר, אז ניסיתי לעשות סרטים חיוביים יותר. בסרטים שלי יש אמנם ליבה טרגית, אז אני ניסיתי להדגיש דווקא את הצד החיובי, לספר את הסיפור עם חיוך, שהצופה יוכל ליהנות מהסרט".

"בית הפרפרים האפלים". לרכך את הליבה הטרגית

המלנכוליה הזו שמאפיינת את פינלנד מטרידה מאוד את קרוקוסקי, אבל בעיניו מדובר במשהו ששייך לדור המבוגרים, משהו שהקולנוע הפיני נפרד ממנו בימים אלה. "אני חושב שבאיזשהו אופן, זה נובע ממשהו כללי שקשור בחברה שלנו", הוא אומר. "ישנה תחושה שאי אפשר לעשות אצלנו סרט שמח, אי אפשר לעשות

איזה 'אמלי' שכזה, פשוט כיוון שזה לא אמין. הצופים לא יאמינו שאיש מאושר באמת חי בהלסינקי. אבל בשנים האחרונות זה משתנה. הסיפורים חיוביים יותר, הבושה נעלמה. פתאום גדל פה דור גאה, שמבין שיש לו זכות ליהנות מהחיים".

סרטו הבא של קרוקוסקי, "Lapland Odyssey", אמור לדבריו לייצר קומדיה דווקא מתוך הצדדים המלנכוליים הללו של פינלנד. "זה סיפור שמתרחש באזור כפרי, במקום עם אחוז אבטלה גבוה מאוד", הוא מספר, "קומדיה שחורה שנפתחת עם חמש התאבדויות, ומספרת על בחור שיוצא למסע חיפושים אחר ממיר דיגיטלי לטלוויזיה. זה אולי נשמע מדכא, אבל זו באמת תהיה קומדיה".

לאן אתה שואף להגיע בקריירה שלך?

"אני רק רוצה פעם אחת לשבת ולצפות בסרט שלי, ובסוף להגיד 'או, זה היה מושלם'. אחרי זה אני מוכן לצאת לפנסיה".