המאהב, רופא השיניים והספר מסיביליה
מזימות אהבה בנות 200 שנה זכו באופרה של תל אביב לחיים מחודשים בהפקה עליזה, עכשווית ומשעשעת. "הספר מסיביליה" – האופרה הקלאסית של רוסיני, במופע מרנין ומהנה במיוחד
התמונות האלה ממחישות היטב את גישתה המשועשעת, המשוחררת של מרים קלמנט - הבמאית הצרפתית-איראנית של המופע האופראי המענג שראינו אמש (א'): ריאליזם ארצי, קומי, קל משקל; היא נמנעת במכוון מכל ניחוח אופראי כבד-משקל, או חס וחלילה מכל בדל של רומנטיקה. על אלה היא תסתער בהצחקות. וכך כשתבקש רוזינה לשיר על אהבה יעשה פיגרו פרצופים וילטוש מבט מתאווה אל חמוקיה הנלבבים.
מתוך "הספר מסיביליה". קלאסיקה בלבוש חדש, בתל-אביב
גרסה מצחיקה, קלת משקל
"הספר מסיביליה" - האופרה האלמותית של המלחין האיטלקי ג'ואקינו רוסיני (1792 - 1868) היא מן הפופולאריות והנודעות שבאופרות בכל הזמנים. האופרה הזו זכתה לאין-ספור גרסאות, והאריות הנודעות שלה מוכרות גם למי שאינם מתעניינים כלל באופרות.
אך במובן מסוים, הצלחתה הכבירה היא גם אסונה של האופרה הזו, שכן היא הפכה לשגורה לחלוטין, למוכּרת לעייפה. האריות הנפלאות שלה נשחקו באין-סוף גרסאות פופולאריות, רינגטונים של טלפונים סלולריים, וכמוזיקת רקע לפרסומות. לכן כל מי שמעלה היום את "הספר מסיביליה" נדרש להתמודד עם אתגר גדול: איך ליצור מופע עדכני שיצליח לחיות בנו מחדש את ההנאה מהמוסיקה השגורה ואת חדוות הקומדיה דל ארטה.
דומה שגרסת האופרה של תל-אביב, שעלתה בבכורה אמש, הצליחה בכך היטב.
העלילה: גאולתה של צעירה
סיפורו של "הספר מסיביליה" פתלתל: בביתו של גבר עשיר ומבוגר, ד"ר ברטולו, מתגוררת בת-חסות יפה וצעירה – רוזינה. ברטולו, אשמאי זקן, חושק ברוזינה ורוצה לשאתה לאישה. אלא שרוזינה הצעירה מתעבת את הגבר המבוגר, הקנאי, וליבה נתון לצעיר מסתורי ששר לה סרנדות מתחת לחלון. לימים היא תגלה שהוא אינו אלא הרוזן הצעיר אלמוויווה.
ברטולו בתגובה כולא את רוזינה בביתו ומתכוון לכפות עליה להינשא לו. אבל פיגרו - הספּר רב-התושייה ועוזרו הנלבב של אלמוויווה, מסכל את מזימתו של ברטולו ומצליח להשיא את רוזינה לבחיר ליבה, מתחת לאפו של אפוטרופסה הנרגן. סוף טוב הכל טוב.
מתוך "הספר מסיביליה". רוזינה ופיגרו נחלצו בשלום
מדובר איפוא באופרה בּוּפָה (buffa) קלאסית: אופרה קומית, שעלילתה ודמויותיה לקוחות מהקומדיה דל ארטה וסיפורה מתגלגל בתנופה מסצנה מבדרת אחת לשנייה. אך בקלות הזו טמונה מלכודת – הסתמכות על העלילה המשעשעת לבדה.
גרסתה של מרים קלמנט (שחודשה בתל-אביב בידי ניב הופמן) לא נפלה למכשלה הזאת. המחזה נברא כאן מחדש, באופן מרענן: היא נטעה אותו בזמן הווה עכשווי, וחידדה כל תמונה לפרטים נקודתיים, כמו-ריאליסטים לגמרי. דווקא מהקונקרטיזציה הזו נוצרים מצבים קומיים, ש"מפרשים" את האופרה מחדש בדרך נטולת פוזה, קלת-משקל ואירונית.
כשהעוזרת של ד"ר ברטולו שרה על געגועים לאהבה, יושבת רוזינה הנאווה, בקומה למעלה, על אסלת השירותים. כשד"ר ברטולו - שבגרסה הנוכחית הוא רופא שיניים – מבקש לרתום את ידידו המורה למוסיקה למזימותיו, מתמסטל ההוא מגז הצחוק על כורסת הטיפולים. וכך הופכת האריה שלו, על קסמיה המושחתים של הדיבה, למופע פרוע של פציינט הלום גז צחוק במרפאה. ועוד רגע תרים עוזרתו של ברטולו טלפון למשטרה שיבואו לעשות סדר.
קלמנט לא מפספסת שום מעמד. את כולם היא מגחיכה בחדווה רבה.
לקט קטעים מתוך הפקת "הספר מסיביליה"
ביקורת חברתית ותפאורה מתגלגלת
הסיפור אכן משעשע, אך בין פרצי הצחוק ניכרת אירוניה חדה וביקורת חברתית נוקבת. בהתחשב בעובדה שהמחזאי הצרפתי פייר אוגוסטין בומרשה (1732 - 1799) כתב את המחזה, שעליו מתבססת האופרה, לפני יותר מ-200 שנים, דומה שמותר לראות בו אחד ממבשרי הפמיניזם.
רוסיני המחיש זאת ביתר שאת באופרה: היא כמעט כולה על טהרת הגברים - סולנים, מקהלה וניצבים. למעשה יש בה תפקיד נשי אחד בלבד – רוזינה (ותפקיד נשי זוטר של ברטה, עוזרתו של הד"ר). רוצה לומר – זהו עולם של גברים והנשים בו הן ישויות זניחות שנתונות לחלוטין לגחמותיהם של הגברים.
לתפאורה בהפקה הזאת יש תפקיד מיוחד. האופרה כולה מתרחשת בחזית ביתו ובתוך ביתו של ברטולו – בקומה התחתונה בה נמצאת מרפאת השיניים, ובקומה העליונה שבה נמצאת דירת מגוריו. הבית הוא מעין קוביית ענק שמסתובבת תדירות על צירה וכך אנחנו נחשפים לסירוגין למרפאה, לדלת הכניסה, לחדרה של רוזינה, לשירותים, לחלון. העיצוב המקורי וטכניקת הקובייה המסתובבת מאפשרת גם גמישות בהבניית הסצנות המשתנות, וגם מקנים לאופרה כולה תחושה כללית של תנועה זורמת.
לשם שינוי - אופרה שבה הזמרים ממש משחקים
אמנם בשום שלב השירה לא הפיקה איזה וואוו גדול או תחושה של התעלות (מסוג הרגעים שמתרחשים לעיתים באופרות), אך דומה שבמתכונת שעיצבה קלמנט, וואוו רגשי שכזה היה נחשב למוקצה כמעט. "על האריה הזאת היו זורקים לעבר הטנור הזה עגבניות" אמרה בקול הגברת הנרגנת שישבה באחורי. חוששני שהיא פשוט לא הבינה: האריה אולי לא הייתה שירה נעלה, אבל היא הייתה בדיוק מה שנדרשה להיות – אירוע דרמטי קטן חינני ואירוני.
כל הסולנים בהפקה הזאת הם כוכבים צעירים ועולים בזירת האופרה הבינלאומית. בתפקיד הראשי של פיגרו הופיע אמש הצרפתי אוליבייה גרנד, שעל אף גודלו ומשקלו הוא פיזז על הבמה בקלילות מהנה, שר נפלא והצחיק את כולנו. בכלל כבר מזמן לא ראיתי אופרה שבה הזמרים ממש...משחקים. ולא סתם משחקים, אלא משחקים בכישרון כקומיקאים מנוסים.
מתוך "הספר מסיביליה". גירסה קלילה, אך מקורית
חן רייס - זמרת הסופרן הישראלית-הבינלאומית – גילמה את רוזינה כמעין פרֵחָה ערמומית, פארודיה על דמות הגיבורות המעט-היסטריות של הקולנוע הרומנטי של שנות ה-50. רייס משחקת מצוין, נראית מצוין ושרה מעולה! תפקידה של רוזינה, שבמקור נכתב למצו-סופרן, הוא תפקיד תובעני במיוחד, אך רייס צולחת אותו בחדווה מוסיקלית ובכישרון דרמטי. אגב, במקצת המופעים תגלם את תפקיד רוזינה, זמרת הסופרן הישראלית המצויינת הילה בג'יו (שזכורה לטובה מתפקידה כ'ילד' בהפקת "הילד חולם").
גם ליונל פיינטרה הצרפתי, בתפקיד ד"ר ברטולו, הוכיח אמש שהוא שחקן קומי טוב לא פחות משהנו זמר טוב. זמר הטנור האמריקני חוויאר אבראו, בתפקיד הרוזן אלמוויווה, היה חלש מאוד בהתחלת ההצגה, אך הלך והשתפר בהמשך, וזהר ממש במערכה השנייה.
התזמורת הסימפונית ראשון לציון ומקהלת האופרה הישראלית, בניצוחו של המנצח האמריקני הבינלאומי ג'ורג' פהליבניאן (יליד לבנון) – סיפקו רקע תזמורתי קולח למופע שוצף ומהנה.
לפנייה לכתב/ת 
