פאנק בועט בקניון רמת אביב?

בארץ קטנה כמו שלנו קשה למצוא מותגי נישה שמרשים לעצמם להיצמד לסגנון מסוים עונה אחר עונה. במרחב הישראלי המצומצם קשה למצוא קהל שיוותר על חידושים ויישאר נאמן לרעיון אחד. לכן יש דבר מה מפתיע, אפילו אמיץ, במותג "שוגר דדי" של המעצבות מאיה גיגי-דומב ולי לנגר-נרובאי. מה שהמתחיל כמותג טי-שירט הפך למותג חובק כל, שמספק באופן קבוע מראה משומש על סף הפאנקיסטי.

הטוטאליות של העיצוב ניכרת כבר בכניסה לחנות הדגל של המותג בקניון רמת אביב. החלל הקטן מצופה מצדו האחד בקיר לבנים שחור. בפינה העליונה של התקרה ישובה בובה שלבושה בדגם יוצא דופן של המותג, שכולל חצאית עתירת בד שנתפרה לצורך צילומים. המיקום של הבובה מעל לחנות ולקולקציה, הופך את הפריט הייחודי שלגופה לסוג של הצהרת כוונות.

הקולקציה מורכבת ברובה מחולצות וטוניקות מרובות הדפסים, לרוב עם הלוגו

 של המותג ועם סיסמאות מעולם הרוק והרחוב. את עיני לכדה הסיסמה "Make Dior Not War", שמחברת את המעצבות לתעשייה הבינלאומית. זה חיבור נכון כי מדובר בתעשייה שלא מפחדת מנישות, ושבשנים האחרונות בולטים בה מעצבים כמו ריק אוונס וגארת פיו, שנשענים על השפעות גותיות ועל מקורות מעולם הרוק והפאנק.

לא אשווה בין שוגר דדי לבין ענקים כמו אוונס ופיו, אבל המקרה שלהם בהחלט מלמד כמה רחוק אפשר להגיע תוך הישענות על השראות של גלאם רוק ופאנק. יש בסיפור הזה הרבה מאוד סקס אפיל, שנקשר באופן אוטומאטי לעולם המוזיקה, ויש בו גם מידה של חתרנות והליכה נגד הזרם. לצד אלה אי אפשר להתעלם מהצד האפל של הסגנון, הן משום שהוא מתחבר ללוק הגותי שמקורו בימי הביניים החשוכים והן משום שמקורו במשבר החברתי-כלכלי של סוף שנות ה-70', שבעקבותיו נולדה המחאה של הפאנק.

חולצות, טוניקות, הדפסים. שוגר דדי (צילומים: ראובן כהן)

התוכן הזה, לפחות למראית עין, נעדר מרוב העיצובים של גיגי-דומב ולנגר-נורבאי. זאת למרות שבעוד שלנגר-נרובאי מציגה לי את העיצובים היא מצליחה לדלג בחיוניות מאחד לאחד, ולבנות קולקציה שנחלקת לקבוצות ברורות. אבל בפועל, למי שאינו לוקח חלק פעיל בעיצוב הקולקציה, ההבדלים אינם ניכרים דיים. גם עבודת היד של המעצבות, שנוכחת כמעט בכל אחד מהפריטים, והשטיפות המרובות שנועדו להשיג את האפקט המבוקש בבד, הולכות לאיבוד בתוך המכלול.

יכול להיות שהעובדה הזו קשורה בשימוש המרובה של המעצבות במוטיבים מוכרים מדי כמו רוכסנים, לולאות וקרעים. אלה הופכים את הקולקציה לחלק מהדרך שבה הרוק והגלאם נתפסים בתודעה הרחבה, ובמקום לחלק מהמהות

 המקורית של הפאנק. זה ניכר במיוחד עכשיו, בעונה שגם כך מקדשת את הגלאם הרוק ואת מראה האופנוענים. בעונה הנוכחית חלק ניכר מפרטי הקז'ואל של שוגר דדי מצליחים להתעלות על פריטים באותו סגנון של מעצבים אחרים, בעיקר בזכות רמת הטקסטיל הגבוהה והגימורים האיכותיים, אבל עדיין – את אותו המראה אפשר להשיג גם בחנויות שאינן נישה.

היכולות של המעצבות ניכרות לעין, והן בולטות בז'קט רוכסנים שחור ששרווליו יכולים להתנתק ממנו ולהפוך אותו לווסט, או להישאר חצי תלויים ולחשוף את הכתף. פריט נוסף הוא שמלת מקסי שחורה וצמודה עם כיווצים שיוצרת סילואט מעניין ודרמטי. דיברה ללבי גם שמלת מעטפת בגוונים של אפור, פריט עם ניחוח קליל יותר, שעושה שימוש בטכניקת ההדפסים הגבוהה שמציע המותג.

ראובן כהן, שצילם את קטלוג המותג, הצליח להוציא מהקולקציה את האדג'יות והתיאטרליות שקצת חסרים בה כשהיא תלויה בחנות. אל מול הפער הזה אי אפשר שלא לתהות על מעמד הנישה של שוגר דדי. ההתמקמות של המעצבות בקניון רמת אביב היוקרתי מייצרת תמונה דו משמעית: מצד אחד, באי הקניון הזה הם אלה שיכולים להרשות לעצמם את הפריטים שהעבודה הידנית והפרטנית עליהם מייקרת את מחירם. מצד שני, לא ברור עד כמה רחוק ניתן ללכת עם הקהל הזה, שיכול להיות מעודכן, אבל לא נוטה לקחת סיכונים. אפשר לקוות שעם הזמן יתעמקו המעצבות יותר בפרטיו של הסגנון שבחרו, ויצליחו להפוך למותג נישה בולט עם פריטים שיהיו מזוהים עמן גם מרחוק.

הצלם ראובן כהן מצליח להוציא מהקולקציה את האדג'יות והתיאטרליות שקצת חסרות בה (מתוך הקטלוג)

מחירים: גופיות, 450-200 שקל; חולצות, 700-260 שקל; וסטים, 800-400 שקל; סריגים: 890-400 שקל; ז'קטים ומעילים: 900-450 שקל; טוניקות ושמלות, 1,200-350 שקל; מכנסיים, 1,500-690 שקל; נעליים, 1,200-520 שקל; תיקים, 1,500-380 שקל; תכשיטים, 650-360 שקל.

שוגר דדי: קניון רמת אביב, תל אביב, ידידיה פרנקל 12, תל אביב.