הגדיר מחדש את הפסנתרנות

הקונצרט של איוו פוגורליץ', אמש בהיכל התרבות בתל אביב, לא עבר בלי אי נעימויות: הכרוז מודיע על התנצלותו של פוגורליץ' על הופעתו כיוון שאיבד את מזוודותיו בנתב"ג. הוא עולה בתספורת קצוצה, מכנס שחור וחולצה לבנה שכנפיה תלויות בחוץ, ומתנדנד מרגל לרגל בנון-שלנטיות ובצעדי ענק לעבר הפסנתר. הוא אדם מרשים וגדול מידות, יחד עם זאת יש משהו נשי בהילוכו וגינוניו.

איוו פוגורליץ'. התפרצות וירטואוזית אדירה

הוא מתחיל עם הנוקטורן מס' 2 במי במול מג'ור אופוס 55, של שופן. הוא מנגן זאת במהירות איטית להחריד – כך שאתה לא בטוח כי הקונצרט כלל התחיל. לפתע באמצע היצירה הוא שובר את המהירות שבחר קודם לכן – מאיץ ושוב חוזר למהירות איטית. צלילים בודדים ומפורקים עולים לחלל כאשר המהלך המלודי מתפרק.

הסונטה מס' 3 לפסנתר של שופן; גם פה הוא מותח את מושג המהירות והדינמיקה: למשל, למרות ששופן דורש פתיחה דרמטית, הוא פותח בדינמיקה חרישית ולאחר תיבה או שניים מחליף דינמיקה למשהו התקפי יותר. יד שמאל שלו כמעט בלתי נשמעת, וימין יותר מקישה את המלודיה מאשר מנגנת אותה. גישתו הסגנונית לשופן אינה מקובלת, אך בעלת אמירה חזקה וייחודית מאין כמוה.

לאחר היצירה, הוא פוסע לצידי הבמה מתנדנד מרגל לרגל כמעט כשיכור, עומד מול הקהל כבדרך אגב וקד קלות בזמן שהוא מושך בשתי כנפי חולצתו התלויה בחוץ כלפי מעלה, כאילו היתה זו שמלה.

הוא יושב וחוזר לנגן את הואלס מפיסטו מס' 1 של ליסט; מהפאסג' הראשון ניכרת הימנעותו של פוגורליץ' מהמקצבים האינהרנטיים לוואלס. גם כאן הוא משתמש בדינמיקה חרישית, מפעם איטי ובחירה להדגיש קווים מלודיים לא מקובלים ואקורדים דיסוננטיים, שמפאת המהירות האיטית מצלצלים חזק יותר. ציפצוף של טלפון נייד מרגיז אותו במהלך היצירה והוא פונה לקהל עם כל גופו, מחמיץ פניו ומנער בראשו כלפי הקהל אך ממשיך לנגן. זה ביצוע אדיר ליצירה זו – והדינמיקה שלו כמעט מפחידה באכזריותה.

וירטואוזיות אדירה

לאחר ההפסקה חוזר לבמה ומפציר: "לא תמונות, לא כלום, תסלקו את המצלמות..." הוא חוזר לנגן את "ואלס נוגה" אופ. 44 מאת סיבליוס – הוא שוצץ, קוצף, גועש כאשר פניו מאדימות בנגינתו הכל כך דרמטית וייחודית. הבלחי אקורדים דרמטיים מנפצים את הדממה ומיד שוקעים חזרה לאלם.

"גאספאר של הלילה" מאת מוריס ראוול – נחשבת לאחת היצירות הקשות והקודרות בספרות הפסנתר. היכולת הטכנית האולימפית באה כאן לידי ביטוי ביכולתו לנגן את היצירה ללא שום מאמץ טכני. הוא מתחיל לרגע שוב במפעם איטי, אך מיד מאיץ ומנגן את היצירה במהירות מקובלת יחסית. הפרק הראשון – "אונדין" (Ondine) המתאר את נימפת המים; מתגבר על קשיים טכניים ומצליח לצלול לעומק היצירה – גוונים אימפסיוניסטים מרהיבים צובעים את האולם כבתמונותיו של קלוד מונה. בפרק השני מצליח יפה להעביר את תחושת האימה. בפרק האחרון "סקארבו" ( Scarbo) התפרצות וירטואוזית אדירה וכובשת המעבירה היטב את שובבותו של השד הביתי - סקארבו. הדינמיקה שלו, והטכניקה שלו בלתי ניתנים לתיאור.

מיד בסוף היצירה הוא טורק את מכסה הפסנתר ודוחף עם רגלו את כיסאו מתחת לפסנתר. פוגורליץ' הוא אישיות מוזיקלית אדירה ורבת השראה. גישתו הבלתי מסורתית, המגדירה מחדש את מושג הפסנתרנות, משאירה תחושת הערצה ורושם כביר.