מחיר החירות
"במציאות של היום לא זו בלבד שלא מוטלת עלינו חובה להתעמת עם ארצות הברית והעולם, אלא נכון יהיה לתור אחר דרכים של שיתוף פעולה. אולם כל זה צריך להיות תחת בסיס החירות שיש בעצמאותנו המדינית והרוחנית". הרב שרלו כותב על חירות עם ישראל בימינו
בכתב השטנה שכתבו צרי יהודה ובנימין בימי שיבת ציון, ובו שכנעו את המלך הפרסי כי כדאי לו להקפיא את היתר הבניה שהוא נתן לשבי ציון היהודים, הם טענו בין השאר כי ישנה תכונה מיוחדת המאפיינת את היהודים: "דִּי יְבַקַּר בִּסְפַר דָּכְרָנַיָּא דִּי אֲבָהָתָךְ וּתְהַשְׁכַּח בִּסְפַר דָּכְרָנַיָּא וְתִנְדַּע דִּי קִרְיְתָא דָךְ קִרְיָא מָרָדָא וּמְהַנְזְקַת מַלְכִין וּמְדִנָן וְאֶשְׁתַּדּוּר עָבְדִין בְּגַוַּהּ מִן יוֹמָת עָלְמָא עַל דְּנָה קִרְיְתָא דָךְ הָחָרְבַת" (עזרא ד, טו). ובתרגום חופשי: עיון בספר הזכרונות של אבותיך יחשוף את העובדה כי הקריה הזו (ירושלים) מאופיינת בכך שהיא עיר מורדת ומזיקה למלכים, ומעולם היא הייתה כזו, ובשל כך היא הוחרבה". בשל היות ירושלים וארץ ישראל אזור חיץ בין הממלכה הפרסית ובין מצרים - אסור למלך הפרסי לאפשר מרד שכזה, ועל כן עליו להקפיא את הבניה של ירושלים.
דברים דומים כתב בימי בית שני יוספוס פלביוס. הוא אפיין את מי שהוא כינה בשם "קנאים" כמי שנוהגים באופן שונה לחלוטין מכל עמי העולם. כל עמי העולם שמו את צוארם בעול הרומאים, ונהנו מהשגשוג ומהסובלנות של השלטון הרומי; ואילו קנאי ירושלים לא איפשרו מדיניות שכזו, ופתחו במרידה שערכה למעלה ממאה שנים, עד שהביאו לחורבן.
שאיפת החירות ואי הנכונות לבטל את עצמאותנו היא אפוא אחד ממאפייני היסוד של ההיסטוריה היהודית. על רקע חג החירות אנחנו צריכים לכרות מחדש את הברית הזו, ולזכור תמיד כי אנו מעדיפים את החירות על פני כל דבר אחר.
חירות, לא קנאות
באומרנו זאת אנחנו גם צריכים לזכור שני עניינים הכרוכים בכך. ראשון בהם היא העובדה שחירות גם גובה מחיר. אם אנו מבקשים כיום לעמוד שוב על יסודות חירותנו אנחנו צריכים להכשיר את עצמנו ולהסכים לשלם את מחירה. יש לה מחיר בתחום הביטחוני ובחובת המלחמה וקורבנותיה; יש לה מחיר בתחום הכלכלי, ועמידה מול ארצות הברית תחייב אותנו להדק מאוד את החגורה ולהוריד את רמת החיים שלנו בצורה דרסטית; יש לה משמעות מדינית, תרבותית, ולמעשה בכל תחום. זו צריכה להיות הרוח הכללית המרחפת מעל פני כל מה שאנו עושים, ועלינו להכשיר את הלבבות של עצמנו לחירות זו.שני שבהם הוא הזיכרון שחירות אין פירושה קנאות. קנאות הובילה אותנו לחורבן;
חירות מובילה לניהול עניינים מתוך מגמה למצוא את הדרך לחיות לאור חירות זו בלי להזדקק לנקוט במדיניות דווקאית.
במציאות התרבותית של היום לא זו בלבד שלא מוטלת עלינו חובה להתעמת עם ארצות הברית ועם העולם כולו, אלא שנכון יהיה לתור אחר דרכים של שיתוף פעולה, ואף הודאה בתחומים בהם גילו כלפינו רוחב לב ומדיניות של בני ברית. אולם כל זה צריך להיות תחת הכותרת הבסיסית של החירות שיש בעצמאותנו המדינית שהיא גם עצמאות רוחנית.
בכניסתנו אפוא לחודש החירות נקבל על עצמנו להיות בני חורין, להסכים לשלם את מחיר החירות, לשאוף לחירות זו במלוא עוצמתה, ובד בבד להיזהר שלא להחריב ולא לדפוק את הראש בקיר. בדרך הזו נצליח לא רק במישורים המעשיים והמדיניים, כי אם גם במשמעות הרוחנית של החירות.
המאמר המלא יתפרסם באתר ישיבת ההסדר בפתח תקווה
לפנייה לכתב/ת 
