טריאתלון על רגל אחת: מסע הניצחון של אילנית

רגלה של אילנית יורמן מרעננה נקטעה כשהייתה בת תשע בלבד, במסגרת ההתמודדות עם מחלת הסרטן שממנה סבלה. מעט מאוד היא זוכרת מאז, אבל בתמונה אחת החקוקה היטב בזיכרונה מביטה בה בכאב אמה, שלא משה ממיטת חולייה, מביטה ושותקת. "הייתי תחת השפעת משככי כאבים", נזכרת יורמן, "אבל גם אז, דרך עיניים של ילדה, היה אפשר להבחין שהאישה הזאת עוברת חוויה קשה".

כ־30 שנה חלפו מאז. יורמן, תושבת רעננה, כבר בת 40. היא הספיקה להחלים מהסרטן, לסיים שני תארים, לעשות קריירה, להינשא, ללדת שני בנים, להתגרש, לרכוב על אופניים – ובעוד רגע היא תסיים בהצלחה קורס מדריכי פילאטיס. ואת כל זה היא עשתה על רגל אחת.

החיים שאחרי הקטיעה

רגלה השמאלית של הילדה אילנית החלה להתנפח יום אחד, וההליכה נעשתה קשה. הבירור הרפואי היה מהיר והעלה מסקנה חד משמעית: סרטן העצמות מסוג אוסטיאוסרקומה. "באותם ימים, סרטן מסוג זה נחשב קטלני, ואף אחד לא דיבר על החלמה", מספרת יורמן. "אושפזתי במחלקה האונקולוגית בבית החולים בילינסון. סביבי מתו ילדים כל הזמן. הצוות הרפואי שטיפל בי העביר מסר ברור למשפחה: כדי לשמור על החיים מוכרחים לקטוע את הרגל. מאותו הרגע הכל הלך מהר מאוד. הכינו אותי לניתוח, כשאף אחד לא הרחיב את הדיבור על גדיעת הרגל.

"אחרי הניתוח לקח לי זמן לקלוט שאני בלי רגל, וכשזה קרה, נכנסתי להלם, אבל לא להרבה זמן. גם כאן הכל תקתק כמו שעון ומהר מאוד התחלף ההלם בפרקטיקה יומיומית שנדרשה לשיקום ולמאבק בסרטן. בתהליך השיקום נעשה כל מאמץ כדי לשחרר אותי מהר ככל האפשר מבית החולים: לימדו אותי ללכת על הליכון, הרכיבו לי פרוטזה, ובין לבין המשכתי לעבור טיפולים כימותרפיים".

עזיבת בית החולים והחזרה הביתה שימחו את אילנית, שנעטפה באהבה על ידי המשפחה והחברים בסביבתה הטבעית. אבל ההתמודדות הקשה של ילדה בת תשע עם החיים ללא רגל רק החלה. "חלק מחבריי נשארו לצדי ותמכו בי", היא נזכרת, "אבל היו גם כאלה שהתרחקו, צחקו או העירו הערות מרושעות". שנה וחצי לאחר שאובחנה המחלה הסתיימו הטיפולים ויורמן נדרשה להישאר במעקב בלבד.

היא סיימה את לימודיה בבית הספר היסודי ובתיכון, החלה לעבוד כפקידה בבנק וגם הכירה את ארז, שלימים הפך לבעלה ולאבי ילדיה. "הוא עבד אז כחוקר במשטרה, ובמסגרת תפקידו נחשף למראות קשים, כך שהנכות שלי, מבחינתו, לא הייתה 'נושא'". יורמן למדה באוניברסיטה הפתוחה תואר ראשון בכלכלה ובניהול, והמשיכה ללימודי תואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת בר אילן. במקביל טיפסה בסולם הקריירה. עד לאחרונה שימשה סגנית מנהל סניף בבנק אוצר החייל בתל אביב, וכיום היא ממלאת תפקיד ניהולי במרכז ההדרכה של הבנק. לפני חמש שנים ויתרה על הפרוטזה והחלה ללכת בעזרת קביים. "הפרוטזה מעולם לא הייתה נוחה", היא מעידה. "בלעדיה אני הרבה יותר ניידת ומשוחררת, ועם המבטים למדתי לחיות". 

"עם המבטים למדתי לחיות" (צילום: אדוארד קפרוב)

המהפך הספורטיבי

לפני שמונה שנים החלה יורמן לסבול מחולשה בלתי נסבלת. היא אושפזה לבדיקות בבית החולים, שם התגלה כי היא סובלת מאי ספיקת לב, כנראה כתופעת לוואי מאוחרת של טיפולי הכימותרפיה. על הבעיה היא התגברה בעזרת תרופות, אבל החשש שגופה יחזור לבגוד בה לא הרפה ממנה. כצעד ראשון לשיקום הביטחון הבריאותי החליטה יורמן להתחיל בפעילות גופנית. למרות המגבלה בתנועותיה והעובדה שהייתה חסרת כושר גופני, היא התעקשה להתאמן במסגרת רגילה. לקוחה בבנק המליצה לה על פילאטיס מכשירים, פעילות המאפשרת למתאמן שליטה במידת העומס המופעל על השריר. מאחר שהעומס אינו ישיר, נחסך מהמפרקים לחץ מיותר. השיטה מחזקת את השרירים ועובדת על כל טווחי התנועה.

יורמן: "נרשמתי למכון הכושר, התאמנתי - ולא התחברתי. כעבור שנה וחצי נפל לי האסימון. התחלתי להבין יותר ויותר את הפעילות ולהתקדם בה, עד שהתמכרתי. המדריכה, תמי אונגר, הוציאה ממני את האדם הבריא שאותו חיפשתי בגופי. היא גרמה לי לבצע תרגילים שלא האמנתי שאני מסוגלת לעשות. למשל, עמידה על רגל אחת תוך אחיזת קפיץ בכל יד ועבודה על שרירי הידיים. זה תרגיל קשה המחייב גם שיווי משקל".

לאחר ארבע שנים של אימונים פנו ליורמן שתי המדריכות, תמי אונגר וברנדה קורב, והציעו לה להצטרף לקורס הכשרה למדריכי פילאטיס שאותו הן מעבירות בסניף הולמס פלייס ברעננה. יורמן נענתה לאתגר ובקרוב היא אמורה לסיים את ההכשרה.

אבל בכך לא מסתכמת רוח האקסטרים המפעמת באילנית יורמן. לפני כשנה, במקביל לאימוני הפילאטיס, הציעה לה חברה להתחיל בפעילות רכיבה על אופני טאנדם (אופניים לשני רוכבים או יותר, היושבים זה מאחורי זה ומדוושים יחד). החברה לא העלתה על דעתה שהיא מכוונת היישר לבטן הרכה של אילנית. יורמן: "כילדה בריאה לא הצלחתי לרכוב על אופניים, אז דווקא עכשיו, כאדם מבוגר ונכה, אצליח לעשות זאת?".

התשובה, כתמיד אצל יורמן, הייתה כמובן "כן". היא פנתה לעמותת "אתגרים", הפועלת לחיזוק ביטחונה העצמי של האוכלוסייה הנכה באמצעות פעילות ספורט אתגרי בטבע, למדה לרכוב על אופניים ועלתה על דרך המלך. בשלב די מוקדם החלה לרכוב על אופניים בעלי דוושות המחוברות לנעליים בקליפסים (דבר המחייב הפעלת כוח רב יותר). בהמשך רכבה בפארק על תלת אופן. פעם אחת במהלך האימונים היא נפלה, ולמרבה האירוניה, בחורה עיוורת סייעה לה לקום. מאז יורמן רוכבת באופן קבוע, פעמיים בשבוע, תמיד בליווי.

אלא ש"סתם" רכיבה לאורך הפארק לא מצליחה לספק אותה. לפני כשנה רכבה על תלת אופן במסגרת טריאתלון שהתקיים בהרצליה, במסלול המקוצר שאורכו שמונה ק"מ. קצת לפני כן רכבה 55 ק"מ על אופני טאנדם במסע "גלגל של תקווה" שנערך בעמק יזרעאל. "חשוב לי לשמש דוגמה לילדיי", מסבירה יורמן ומודה שלא פעם זיהתה את הקושי שלהם להתמודד עם נכותה. "באחד הימים, כשלקחתי את בני לגן, שמתי לב שהוא במצוקה. מבירור שערכתי הבנתי שילדי הגן מציקים לו כי לאמא שלו יש רגל אחת. ביקשתי מהגננת להעביר מיני סדנה לילדים על המשמעות של להיות נכה בחברה. לאחר שקיבלתי את הסכמתה, ואת אישורו של בני, עשיתי את זה.

המחלה מלמדת לטפל במכאובים

מכל המהמורות והמשברים שפקדו את חייה של יורמן, דווקא את קץ נישואיה,

לפני כשנה וחצי, היא מסמנת כתקופה המעציבה ביותר. גם את המשוכה הזאת היא עוברת בכאב, אבל בהצלחה. "המחלה לימדה אותי לטפל בכל מכאוב שמופיע בחיים. בעת הגירושים פניתי למכון אדלר והצטרפתי לקבוצה בהנחייתה של מרי בת ציון כדי ללמוד איך לחיות במסגרת החדשה עם ילדים מתבגרים".

אילנית יורמן לא עושה לעצמה הנחות. מעולם לא עשתה. "נכות היא קודם כל התמודדות רגשית, ולכן כמעט כל דבר בחיים אפשרי", היא טוענת. "נכון שלעולם לא ארוץ מרתון, אבל מי היה מאמין, לפני חמש שנים, שארכב על אופניים ואשתתף בטריאתלון? אני עומדת היום על רגל אחת, והשנים לא מטיבות עמה. גם הלב נחלש עם הזמן, אבל הניסיון מראה שהמקום הנמוך ביותר עשוי לשמש המנוף המשמעותי ביותר לשיפור הבריאות ואיכות החיים".