בג"ץ הוציא צו, אז מה?
"בחברה חפצת חיים, צווי בית משפט יכולים להטיל עונשים אפקטיביים על אנשים שבחרו לבצע פשע שנאה, אבל אלה לא ירתיעו כלל את המאמינים בנחיתותו של הזולת". אריאנה מלמד סבורה כי מה שנדרש למיגורה של האפליה הגזענית בעמנואל הוא התהליך הארוך והמייגע הקרוי חינוך
באקט של נחישות ממלכתית מאוחרת, משרד החינוך הוציא סוף סוף צו סגירה לבית הספר הפיראטי בעמנואל. במקביל, מאיים בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ לנקוט בנשק בזיון בית הדין נגד הורי התלמידות האשכנזיות שהקימו אותו, ובינתיים מתעניין בשאלות הרות גורל, כגון – מניין השיגו אלה את הציוד הנחוץ לבית הספר, והאם זה הגיע מהרשות המקומית או מבתיהם של חובבי החינוך הפיראטי. אם הורי התלמידות הספרדיות רוצים בכך, יש בידם עילת תביעה לא רעה כנגד הרשות המקומית שלהם על כך שאיפשרה לבית הספר להתנהל באין מפריע ולא נלחמה על זכותן של בנותיהן לחינוך שווה. ובמה יועילו כל אלה?
אפליה גזענית היא ענף בעייתי של פשעי השנאה. אדם השולל זכויות אזרח מזולתו עושה זאת מפני שהוא אינו מאמין כי הזולת הוא אדם כמותו, ולכן הזולת הזה – בשל צבע עורו, מוצאו האתני, תרבותו או אמונותיו פשוט אינו ראוי לזכויות הללו. בחברה חפצת חיים, בית המשפט וצווים אדמיניסטריטיבים יכולים להטיל עונשים אפקטיביים על אנשים שבחרו לבצע פשע שנאה, אבל אלה לא ירתיעו כלל את המאמינים בנחיתותו של הזולת. מה שנדרש למיגורה של אפליה גזענית, או לפחות להפחתה משמעותית בהיקפה, הוא אותו תהליך ארוך, מייגע, מסתורי והכרחי הקרוי חינוך.
הלבנים והשחורים בארה"ב
אפליה כנגד ספרדים וספרדיות במערכת החינוך אינה המצאה של החרדים בעמנואל, אלא שיקוף נאמן של פרקטיקה ארוכת-שנים שמתעטפת בהצדקה של "בידול מחמת שונות", ואם מחפשים את השונות, אפשר ודאי למצוא אותה בעשרות ההבדלים הרציניים פחות או יותר ביום-יום של חיי האמונה של התלמידים שמגיעים מרקע עדתי שונה.
אותה הצדקה ממש שימשה את הגזענים בארצות הברית כדי להפריד בין ילדים לבנים לשחורים בבתי ספר הם לא נחותים, אמרו הגזענים, מה פתאום. הם רק שונים. שונים עד כדי כך שאין להעניק להם זכות כניסה לעולם ה"שווים". אם תקדישו רגע לניתוח התבטאויותיהם של תומכי ההפרדה בעמנואל, תראו שהטיעונים זהים לגמרי, ומעוררי שאט נפש בדיוק באותה מידה.
והטיעונים הללו יוכלו להימשך באין מפריע, מפני שבמדינה שבה חוק כבוד האדם וחירותו הוא חוק יסוד, אין למערכת החינוך דריסת רגל בעמנואל. מרגע שסיימה את תפקידה ככספומט והעבירה בזמן את התקציבים להפעלת בתי הספר שם, היא נבעטת החוצה, אל מעבר לגדר ההפרדה בין המדינה לבין החרדים, ואין לה אפילו אפשרות להתבונן במעשים הנעשים בכסף הציבורי. עד שנהיה מאוחר מדי, עד שמישהו משמיע זעקה, עד שייצא עוד צו.
העוול ההיסטורי
עוול היסטורי גדול עשתה המדינה כשויתרה על זכותה להתנות את תקצוב בתי הספר העצמאיים בקיום תוכניות חינוך משותפות לכל. תקראו לזה לימודי ליבה או חינוך לאזרחות, תקראו לזה "המינימום ההכרחי לשמירה על כבוד האדם כאזרח בישראל" או כל שם אחר שתחפצו בו: הכותרת כאן לא חשובה כמו המאמץ ההכרחי למנוע את הגזענות של הדור הבא.
בדור המבוגרים הנוכחי, כבר מאוחר מדי. נראה שאפילו צווים, קנסות ואיומי מאסר לא מועילים. ומה יהיה בדור הבא, שיהיה גדול יותר ו
נחוש יותר להתבדל ולהפלות – אם המדינה לא תתקן את העוול? אבל המדינה אינה יכולה לתקן את מה שעוותה בכוחות עצמה בלבד. "חוק לימודי אזרחות חובה במערכת החינוך העצמאית" לא יעבור בכנסת הזאת אפילו אם תצא בת קול שמימית ותכריז שצריך אותו, בטרם יהיה מאוחר מדי.
כדי לאפשר לילדים בני כל העדות ללמוד באופן שוויוני במערכת החרדית ולהבין שהם זכאים לכך מתוקף אזרחותם וזכויותיהם כבני אדם, נחוץ שיתוף פעולה בין מובילי דעת הקהל של החרדים לבין הרשויות. זה כשלעצמו הוא סוג של חזון אחרית הימים, ואלה הולכים ומתרחקים דווקא בשל שתיקת הרבנים הנחשבים בעיני החרדים לסמכויות רוחניות רציניות: הם לא השמיעו את קולם ברצינות לגינוי בית הספר הפיראטי או התופעה הרחבה יותר שהוא מייצג, ושתיקתם – בעיני – היא עידוד מאוד לא סמוי לאפליה ולגזענות ממנה היא נובעת.
לפנייה לכתב/ת 
