זורק חול בעיניים

שיף. חוזר ליום כיפור (צילום: לירי שיף)

לרפ"ק רם דינור, בלש מבריק, דיכאוני וקצת אאוטסיידר, קראו פעם רומק פוירבלום. במלחמת העולם השנייה הוא גדל אצל משפחת איכרים פולנית בכפר נידח, ובגיל 13, מיד עם תום המלחמה, באה הסוכנות היהודית לקחת אותו משם. אמו מתה במחנות הריכוז, אבל אביו המשורר עלה עוד קודם לכן לישראל, ועכשיו חיכה לו בנמל חיפה.

אבל האב הבוגדני נעלם מחייו. תוך כמה שנים הפך רומק פוירבלום לרם דינור, שכח את הפולנית, מחק את עברו, התחתן עם מילכי הקיבוצניקית וגר אתה בתל אביב. אלא שביום קיץ אחד נמצאת גופתה של טליה רבינוב בת ה-18 בחול, וכאן מתחילה הזהות שלו להיסדק. משהו מטריד אותו. תם עידן ההדחקה.

"בחול", שרואה אור כעת בהוצאת עם עובד, הוא ספרו החמישי של אגור שיף – אחד הסופרים המעניינים שכותבים כאן, שעדיין לא זכה לתשומת הלב הראויה לו. שיף, בנו של הסופר המנוח מידד שיף, נולד וגדל בתל אביב ב-1955. הוא נשוי ואב לשניים ומתגורר בבית פרטי נחבא אל הכלים בקריית שאול בתל אביב.

ספר חדש, חומרים ישנים

הוא למד אמנות בבצלאל, אחר כך בלונדון ובהולנד. הוא יצר סרטי אנימציה וקולנוע, וכיום הוא מלמד במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל. עד היום פרסם שיף ארבעה ספרים – שני קובצי סיפורים ("חיות מתות ומזג אוויר" ו"סיפורים לנסיעות קצרות"), ושני רומנים ("הרגלים רעים" ו"מה שרציתם"). עכשיו, כאמור, יוצא לאור "בחול", ושיף, למרות הקילומטראז' הספרותי והניסיון, נמצא במתח גדול לראות מה יעלה בגורל הספר.

"הספר הזה עשוי מחומרים שאני תמיד מגיע אליהם איכשהו", הוא אומר. "תמיד אני מגיע ליחסי אב ובן, ומתחת ליחסים האלה תמיד יש חיפוש זהות. הגיבור מנסה במשך הרבה זמן לפתור תעלומה משפחתית ולהבין מי הוא. זה בנאדם שהחליף זהויות. החלפת הזהות הזאת איפיינה הרבה מאוד אנשים מדור התקומה שמחקו ביוגרפיה שלמה. זה לא שהם שכחו מי הם, אלא פשוט לא דיברו על החלק האירופי שלהם, על הילדות והנערות שלהם.

ששת הימים. חוויה ישראלית מכוננת (צילום: רויטרס)

"הם התחילו את הביוגרפיה שלהם בהגנה ובפלמ"ח. לכן בניתי דמות שנולדה בתחילת שנות ה-30 ועברה איזו חוויית שואה, ומחקה את השורשים שלה. זה חלק מהאבולוציה הישראלית. והיות שהספר בסופו של דבר הוא על ישראל ועל ישראליות, הדמות הזאת הפכה קצת סימבולית.

מה גרם לך לחזור עכשיו למלחמת יום כיפור?

"החוויה המכוננת הזאת חרותה עמוק לא רק בישראליות אלא גם בי. בשבילי זה גם מסע נוסטלגי. התגייסתי לצבא באוגוסט 73' והייתי בשוליים של המלחמה".

לשמחתך או למגינת לבך?

"לא ברור לי עד היום. אנשים שהיו מבוגרים ממני בחצי שנה היו בתוך טנקים בסיני, והם עברו חוויה מכוננת כישראלים. הם הבינו משהו על המצב שלהם כישראלים. כל המדינה הזאת עברה טלטלה. ואני הייתי נער שסיים תיכון ועברתי את האינדוקטרינציה של החינוך של אז, כמו כולם, פתאום הייתי צריך להביט במשהו חדש. התקופה הזאת היתה גם סוף עידן ילדי הפרחים – זה הגיע אלינו קצת באיחור – אז הכל התנקז לצוואר בקבוק אחד. זאת היתה תקופה מאוד מעניינת ורציתי לשחזר אותה".

ואיך למעשה היא עברה עליך בזמן אמת?

"הייתי מן ילד רמת-גני מהפרובינציה שלמד בתיכון במגמה ביולוגית וכל הזמן נדבק לפריקים התל אביבים. באמת הלכתי לראות פליני וברגמן בקולנוע 'תכלת' ו'פריז'. וחשיש, והבגדים הזרוקים, והמוזיקה שגילינו".

מתנחלים בלי מודעות פוליטית

את שנות השירות הצבאי שלו עשה בנח"ל, "היו שם הרבה אנשים כמוני אבל בלי שום מודעות פוליטית", הוא אומר. "זה מאוד מצחיק להגיד את זה היום, אבל היינו מתנחלים – הקמנו יישוב ברמת הגולן שנקרא כפר חרוב.

"היום זה נראה לי ממש מתועב, אבל הכיף של הקהילייה הקטנה והפריקית בתוך מסגרת צבאית היה הרבה יותר גדול מהעובדה שהיינו חלק ממדיניות הסיפוח. ולא היתה לנו אז שום מדועות פוליטית. זה מוזר כי בני דורנו באירופה ובארצות הברית היו מאוד פוליטיים. אז גם אנחנו היינו נגד מלחמת וייטנאם".

שיף למעשה גדל בבית מורכב ולא טבעי מבחינה פוליטית. "אמא שלי היתה מאוד שמאלנית, אנטי מיליטריסטית, אבל היא לא השתייכה לזרמים המרכזיים במדינה, היא היתה מן אאוטסיידרית", הוא אומר. "אבא שלי היה ממש חוץ-ממסדי, מן שונא מפא"י כרוני, שתמיד הכריז על עצמו כלא שייך לשום זרם. הוא היה מקורב לאורי אבנרי ולאנשי 'העולם הזה', והשתתף בכנס שלום ב-1950 ופירסם על כך סיפור קצר".

"אחרי שאבי מת הבנתי שהוא יכול היה להתקדם בכיוון הזה, אבל מכיוון שהוא היה קצת מיזנתרופ, ולא היה מוכן להתחבר לשום דבר, אז הוא נשאר מחוץ לזרמים פוליטיים ולא היה לו כיוון ברור. אמא שלי לא הרשתה לנו לראות מצעדים צבאיים, ואחרי מלחמת ששת הימים היה אסור לנו לנסוע לשטחים הכבושים. אבא שלי היה האינטלקטואל בבית, אבל אמא שלי החדירה בנו את התודעה הפוליטית. בערוב ימיו אבא היה מאוד ימני".

נושא היחסים הסבוכים בין אב לבנו בספר נלקחו בעצם מהביוגרפיה שלך?

"אני מניח שכן. אף פעם לא טיפלתי בזה בצורה מובהקת, אבל זה כנראה מרכזי בתמונת העולם שלי. אבא שלי הרי נשאר בשוליים של השוליים. ולמען האמת המורשת הספרותית שלו דלה למדי. אני חושב שהכתיבה שלי היא ניסיון לתקן את הכישלון שלו.

"בכל זאת, בניגוד לדמות אבא בספר, אבא שלי לא היה מנותק, הוא אף פעם לא עזב אותי אלא תמיד גונן עלי, אבל הוא גונן עלי בצרוה עקומה, מביכה. אבא שלי היה בנאדם נורא מביך. ידעתי שרבה אנשים שונאים אותו, הסתובבתי עם הדהוד כזה של 'הנה הבן של המשיגינער'. הוא היה קנאי לעברית, פריציפיונר קיצוני. והרבה פעמים קשה להבדיל בין פרינציפ למזג רע. בקיצור, זה לא היה קל להיות הבן שלו".

ומי זאת מילכי המקסימה, אשתו של גיבור הספר?

"מילכי נולדה מהשאלה שאני עסוק בה כבר שנים, למה יש בנו הגברים חיפוש כרוני אחרי עוד אשה ועוד אשה. למה אנחנו לא מרוצים ממה שיש. אולי זה משהו אבולוציוני של לפזר את הזרע. ואז אני נתקל באנשים שהם באמת מונוגמיים. הם גילו את בן הזוג האולטימטיבי. מובן שזה נובע משכנוע עצמי של שני הצדדים, אבל זה מקסים אותי. וזה מה שהגיבור עושה. הוא בונה לעצמו את קפסולת האושר שלו בעזרת האשה האולטימטיווית".

אז למה זה נסדק?

"הוא סדק את זה כדי לבדוק את השכנוע העצמי שלו, אבל הוא בעצם ממשיך לאהוב אותה. מילכי היא הרי הזהות החדשה שלו, היא המשפחה החדשה שלו, והוא מואס בה, הוא רוצה את המשפחה האמיתית שלו, את ההורים המאמצים הפולנים שלו".

בעיות זהות

את הזהות הישראלית הנסדקת של הגיבור בספר אפשר לראות בעצם כאנלוגיה לזהות הנסדקת של החברה הישראלית בעקבות מלחמת יום כיפור.  "המלחמה הולידה מחדש את השאלות של מי אנחנו, מי אנחנו רוצים להיות ומה אנחנו באמת. איכשהו כבר הסתדרנו עם השאלות האלה ועכשיו אנחנו צריכים לשאול אותן מחדש", מוסיף שיף.

אתה עוד מאמין בישראליות?

"הדבר שאני הכי חרד לגביו זה השפה העברית. אני כותב בעברית וחושב בעברית ואני אוהב את השפה הזאת, ופחות ופחות אנשים משתמשים בה. זה שובר לי את הלב. אנשים אומרים שהיא משתנה בתהליך טבעי ונורמלי. אני אומר לא, היא גוועת. השימוש בעברית הולך ונעשה פונקציונלי. פחות נהנים מהעברית.

"זה חלק מהמודרנה ומהפרקטיקה של הגלובליזציה. זה בוודאי קורה לעוד שפות בעולם. אבל העברית בשבילי היא הישראליות, היא הבית. חזרתי לארץ פעמיים – פעם ראשונה מאנגליה ופעם שנייה מהולנד – כי לא יכולתי בלי העברית. השפה הזאת היא הילדות שלי".

"אני מניח שלכל אדם בעולם המערבי וספיחיו יש בעיה של זהות, כי כולנו חיים בגלובליזציה. אבל אנחנו הישראלים עברנו חינוך לאומי מסיבי ונוקשה אז המשבר שלנו יותר גדול. כל הזמן מדברים על ציונות וערכים. מבחינתי הציונות היתה רעיון פרקטי שמומש, ואין טעם להמשיך ולמתוח את המושג הזה.

"עכשיו צריך להיות פרקטיים. אנחנו כל הזמן חיים את הרומנטיקה הזאת – ארץ האבות, גבולות בטוחים. גישה פרקטית זה לקום ולהגיד: היתה נכבה. גרמנו עוול. סליחה. עכשיו מה עושים. איך מחלקים את המים שיהיה מספיק לכולם?"

הרומן מתחיל ומסתיים עם גופה בחול. למה יש כל כך הרבה חול בספר?

"זה נובע גם מהתחושה שמהחול באת ואל החול תשוב, וגם מהתכונה של החול לכסות ולהסתיר דברים. החול היה האויב הגדול של המפעל הציוני. אני מאוהבי החולות, אבל אני יודע שחול תמיד נתפס אצלנו כמשהו לא טוב, אם מביאים הביתה חול מהים צריך לטאטא אותו, ואת החול משתדלים תמיד לכסות בדשא ובצמחייה, או בשלמת בטון ומלט.

"אנחנו כישראלים לא רוצים חול. אבל החול הוא כל כך חלק מאיתנו, הכל מסביב מדבר. לכן אם לא ניזהר גם נתעופף מכאן כמו החול. החול זה מה שנמצא בין הסוף להתחלה שלנו".